ישיבת כרם ביבנה

תפילתם של צדיקים

הרב אריה שטרן

MS Word להורדת השיעור

ריבוי תפילות בהנהגת ד':


בתחילת פרשת השבוע, פרשת תולדות, מסופר על יצחק אבינו שמתפלל בעד רבקה אשתו. בתיאור התפילה, בוחרת התורה במילה "ויעתר". ומסביר רש"י: "הירבה והפציר בתפילה".


כלומר: זו לא הייתה סתם תפילה. בלשוננו, היינו מגדירים את התפילה בתור כמעט "נדנוד"-בלי הפסקה, כל הזמן, שוב ושוב. מכאן ניתן ללמוד שלפעמים לא מספיק להתפלל פעם אחת, אלא שצריך להרבות ולהפציר בתפילה.


עוד דוגמא לכך אפשר למצוא בפרשת "ויצא". שם כשזוכה רחל לבן (אמנם משפחתה, אך נחשב כאילו הוא בנה שלה), היא מודה לקב"ה ואומרת: "נפתולי אלוקים נפתלתי" ומסביר רש"י: "לשון עיקש ופתלתול"-התעקשות. מאחר שהיא התפללה שוב ושוב, התעקשה ולא הפסיקה-קיבלה את מבוקשה.


 אותו יסוד של ריבוי תפילות, נמצא גם במסכת ברכות, דף ל"ב ע"ב: "א''ר חמא בר' חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה-יחזור ויתפלל. שנאמר: "קוה אל ד' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ד'". פעמיים.


אך צריך להבין את עצם היסוד: מדוע צריך לפעמים להרבות בתפילה? מה משמעות ההנהגה הזאת אצל הקב"ה?


בשביל זה, נצטרך לדון ביסוד המטרה של התפילה.


תפילה מוגדרת בחז"ל כ"עבודה". כך מבואר בספרי על הפסוק: "ולעבדו בכל לבבכם"-"איזוהיא עבודה שבלב? זוהי תפילה". אך מהי עבודה?


כידוע, יש שני חלקים בעבודה:



  1. השקעת אנרגיה.

  2. הפקת תוצרת. תפוקה.



בשלמא החלק הראשון-זה הפעולה שאנחנו עושים. אך מהו החלק השני: מהי התוצרת, התפוקה של התפילה?


לכאורה, בפשטות, התוצרת של התפילה היא קבלת בקשתו. אדם מתפלל כי הוא רוצה משהו, ומה שהקב"ה נותן לו-ממלא את בקשתו-זו התפוקה. ילדים, פרנסה וכו'.


אך עוד תפוקה היא העלייה הרוחנית של האדם: היישור של האדם אל מול האלוקים, האמונה המתגברת בקב"ה ועוד. לדוגמא: אדם שיש לו מידה של גאווה, של "כוחי ועוצם ידי", באה התפילה ושוברת אותה-שהרי בתפילתו הוא בעצם אומר שהקב"ה מעליו. שרק ממנו יגיע הכל.


וכך מבואר במהר"ל בספרו "נתיבות עולם", ב"נתיב העבודה"-הנתיב שמדבר על תפילה: "העבודה אל ד' יתברך...תפילה...כי התפילה שמתפלל האדם אל ד' יתברך מורה שהאדם יתלה אל ד' יתברך... שכל האמצעים צריכים אליו...אבל התפילה מורה...שהוא יתברך הכל".


בדומה לכך, כותב הרמח"ל ב"דרך ד'": "היה מחסדי יתברך לתת לאדם מקום להתקרב אל ד'...לבוא לפניו ולקרוא בשמו ואז יתעלה משפלות.. ומשליך עליו יהבו כמו שזכרנו...".


 


התעלות האדם דרך התפילה:


אך ברור שכדי להגיע לעילוי בתפילה, כדי להגיע לתוצרת: צריך תפילה אמיתית. צריך השקעה אמיתית-לא תפילה בלי כוונה.


כמו שהזכרנו, עבודת התפילה צריכה לתת לאדם הבנה על מה חשוב בחיים, למה הוא צריך באמת לצפות, לקוות. הרי כמה כבר היו חושבים היהודים בגלות על ירושלים, כמה הם היו מפנימים את הייחוד שלה, את הצורך לשוב ולבנותה-לולא הברכה בתפילה? כך, בעצם, מיישרת התפילה את הדעות ואת האמונות.


אם כך, יש בתפילה 2 דברים שונים:



  1. מילוי צרכים.

  2. עילוי האדם.



ועתה, עולה השאלה: מה העיקר ומה הטפל?


 


בפרשת השבוע, פרשת תולדות, מדייק רבינו בחיי בפסוקים ומוציא יסוד:


כשמתוארת תפילת יצחק, עד הפסוק: "ויעתר יצחק לד'"-לא כתוב שום דבר בעייתי שטעון תפילה. רק לאחר מכן כתוב על עקרותה של רבקה. אך צריך להקשות: מדוע לא להפך? היה עדיף קודם לגלות את הבעיה, ורק אז לכתוב על התפילה!


מפה, מוציא רבינו בחיי יסוד: "שהקדים את העיקר. ולמדנו, שאין הכוונה שתהיה העקרות סיבת התפילה.. אלא שהתפילה-סיבת העקרות". בעצם, הבעיה נוצרת מראש מתוך רצון אלוקי שנתפלל.


אם כן, הקב"ה מתגלה בתור עקשן שלא נותן את הכל מיד-כדי שאדם יתפלל. עיקר התפילה היא העילוי, הצורך שנוצר, זה שעליו מתפללים, הוא רק דחיפה-תמריץ- לעבר אותו עילוי.


בדומה לכך, מצאנו בשמות רבה על פרשת בשלח על הפסוק: "ויצעקו בני ישראל אל ד'": "ולמה עשה הקדוש ברוך הוא להם כך? אלא שהיה הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן". אך מה הפשט בתאווה זו?


ונראה, שהקב"ה בעצם נותן לנו מקום להתעלות, מקום להגדול ולהתקרב אליו. לאותה התעלות-מתאווה הקב"ה. לאותו תיקון עולם. הקב"ה יודע שכאשר אדם נמצא בצרה, הוא מתפלל מעומק ליבו-ובכך מתעלה. לכן, מביא הקב"ה על האדם צרכים וצרות.


עוד דוגמא לאותו יסוד, אפשר למצוא במסכת יומא, דף ע"ו ע"א: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה-למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים". הנהגתו של הקב"ה גורמת לכך שעם ישראל יתעלה-שיכוון ליבו לאביו שבשמיים.


 


 


 


האדם כנגד הנחש, עשיו כנגד יעקב:


במדרש רבה על פרשת ויצא מובא:"אמר רבי ברכיה: בכל מה שתבע יעקב מן הקב"ה, הקב"ה השיבו. אבל, יעקב אמר: 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש'-ולא השיבו על הפרנסה". את הצרכים היומיומיים לא הבטיח הקב"ה ליעקב. אותם, היה צריך יעקב לבקש בכל יום.


מול הנהגה זו, עומד סיפור  הנחש.


כידוע, נענש הנחש בקללת "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ". אך צריך לעיין: מה רע בזה? במה זו קללה? הרי בכך מובטח לנחש פרנסה תמידית בכל רגע ורגע, ללא עמל ויגיעה!


על עניין הקללה, מביא הרב בר שאול  הסבר בספרו בשם רב שמחה בונים מפשיסחא: אדם וחוה קיבלו קללה, אך ברגעי המשבר (בעצב תלדי בנים, בעיצבון תאכל לחם)-יתפללו לקב"ה. יש להם קרבה אל האלוקים על אף הקללה. אך הנחש, מהות הרוע, הרחיקו הקב"ה לגמרי ונתן לו אוכל בכל מקום בעולם כדי שלא יתפלל אליו. לא יתקרב אליו. שישאר רחוק.


עתה, נבין את השאלה שפתחנו בה: מדוע לפעמים צריך להרבות בתפילה?


התשובה: הקב"ה, שלפניו נגלו כל תעלומות, יודע שהאדם יכול להמשיך ולעלות בדרגתו הרוחנית. מאחר שאותו אדם, שצריך משהו, לא מיצה לגמרי את כל יכולתו, לא התעלה לגמרי-עד קצה גבול היכולת-לא נותן לו הקב"ה את צרכיו. הקב"ה בעצם חפץ בעילוי המוחלט של האדם.הוא  מוציא מאיתנו את המירב.


 


ומבוארים הדברים בספר "עין איה" של הרב קוק. שם, על הגמרא בברכות שהובאה לעיל בנוגע לצורך ב"יחזור ויתפלל" כותב הרב קוק: "תכלית התפילה.. כדי להוציא שלמות מיוחדת מן הכוח אל הפועל, לגדל את כוחות הנפש... וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות, [יודע] איזה ציור מיוחד חסר [לאותו אדם]... [ו]מזמין לפניו מראש אותו חיסרון לצורך תפילה...וזה כל יסוד ההנהגה של התפילה. ולכן תדע, שבכל ציור של תקווה אל ד'-התקרבת אל המטרה".


 


ע"פ כל זה, ניתן לפרש עוד נקודה בפרשת השבוע. בפרשתינו, מסופר על הברכה שמברך יצחק את יעקב. וצריך לשאול: מתי מתחילה ברכת יצחק? לכאורה, "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד'", הפסוק לפני "ויתן לך האלוקים מטל השמיים ומשמני הארץ"-אינו חלק מהברכה, אלא תיאור מצב. אך אם כן, מדוע מתחילה הברכה ב"ויתן". למה לא סתם: "יתן"? אמנם מתרץ זאת רש"י וכותב: " 'ויתן'-יתן ויחזור ויתן". אך עדיין קשה: מה עניין הנתינה שוב ושוב? מדוע לא פעם אחת גדולה ובכך לסיים?


אך לפי מה שלמדנו היום, מובנת כוונתו של רש"י להפליא: הקב"ה יתן הרבה-אך במנות קטנות. לא בבת אחת. הקב"ה מתאווה לתפילה, לבקשה של האדם. להתעלות שלו.


כנגד זה, מובאת ברכת יצחק לעשו: "הנה מטל השמיים יהיה מושבך"-אין פה נתינה מאת ד'. אין פה קירוב אליו. את עשיו-מרחיק הקב"ה.


בספר "שם משמואל" של האדמור מסוכוצ'וב, (בנו של בעל ה"אבני-נזר" ונכד של האדמו"ר מקוצק), מעלים שאלה מעניינת: אדם שיש לו 1000 שקלים לתת לצדקה-מה עדיף? בבת אחת לתת 1000 או 1000 פעמים שקל אחד?


כתשובה, מובאים דברי הרמב"ם שאומר שעדיף כל פעם קצת, כדי לחנך את האדם לנתינה. ומקורו של הרמב"ם, ממשנה במסכת אבות: "והכל לפי רוב המעשה". לא לפי גודל המעשה. אלא רוב. ריבוי הפעמים.


אך על זה, מוסיף בעל ה"שם משמואל" נקודה יותר עמוקה: ברגע הנתינה, יש בעצם חיבור עם העני. בהרבה נתינות, כל יום יש חיבור. יש התחברות עם המצב שלו לאורך זמן. מחשבה ממושכת יותר. וכך גם עם הקב"ה: התפילה היומיומית יוצרת התחברות אליו לאורך זמן-התחברות שמטבעה היא יותר אמיתית ועמוקה.


הד"ל (השתא דאתית להכי), מובן רש"י בהמשך הפרשה.


על הפסוק:"ויתן לך האלוקים מטל השמיים", אומר רש"י: " 'האלוקים'-אלוקים בדין". ונראה שכוונת רש"י לומר, שיש פה עניין של דין. של משפט. אם מגיע לאותו אדם-יתן לו האלוקים. אם לאו-לא יתן. לעומת יעקב, עשו יקבל תמיד, בלי תנאים-בין צדיק בין רשע. לכאורה, יוצא מפה שעשיו טוב יותר מיעקב! אך לפי מה שהסברנו-ברור שדווקא יעקב הוא שידו על העליונה: כל מטרתו של יעקב היא להתעלות, להתחבר אל ד'. אם כן-כאשר אינו צדיק-צריך לשוב ולהתפלל, לשוב ולהתעלות. לכן, אינו מקבל את מבוקשו.

 

 

השיעור ניתן בכ"ג חשון תשס"ג

קוד השיעור: 5614

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת תולדות
(זמן חורף תשסג)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
אלעזר דהן
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K