ישיבת כרם ביבנה

השולחן

הרב אריה שטרן

MS Word להורדת השיעור

ידועים דבריו הנוראים של בעל החינוך, בתחילת באורו למצוות העוסקות , במצוות בנין בית הבחירה:


"אכן מיראתי להתקרב אל משכן השם, כי ידעתי כל הקרב הקרב אם לא התקדש למדי לא יראה הבית וחי, גם הכהנים הנגשים אל ה' לעבודה יתקדשו בבואם אל הקודש לפני, והלויים אחי הטהרו, וינף אהרן אותם תנופה טרם יתנו קולם בהיכל השם, אמרתי גם אני אגיד עצתי, ואערוך התנצלותי נגד זקני, וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית ד'..." (ספר החינוך מצוה צה).


כאשר אנחנו ניגשים לבאר ענייני המשכן, אנו צריכים לדעת שיש רעיונות גדולים שרחוקים מהשגתנו בעניין זה, אך בכל זאת ננסה לקרב את הדברים כמה שאפשר לשכלנו.


מהו ייעוד השולחן?


כמעט לכל הכלים במשכן יש עבודה ידועה ומובנת. המזבח החיצוני משמש להקרבת קרבנות, והפנימי להרבת קטורת וכו'... אך יש כלי אחד במקדש שלא כ"כ מובן מה הצורך בו וזהו השולחן. בשולחן היו מניחים שנים עשר לחמים שהיו מחליפים מדי שבת, ואת הלחם היו אוכלים הכהנים.


איזה מן עבודה זאת? כיצד בהנחת הלחמים ואכילתם ע"י הכהנים בא לידי ביטוי עבודת ד'?


אומנם חז"ל אמרו שבלחם הפנים נעשו ניסים, ובמשך כל השבוע הלחם היה נשאר חם וטרי, אך אין זה מסביר את העבודה של השולחן.


ובאמת החינוך במצוות ה מצות סדור לחם הפנים ולבונה (מצווה צז'). מביא שהרמב"ם במורה נבוכים כתב: "טעם השולחן לא ידעתי מהו". כידוע, הרמב"ם עסק רבות בטעמי הקורבנות ועבודת המקדש, אך לשולחן, הוא אינו מצליח לתת טעם.


הרמב"ן בפרשתנו, מפרש דברים שיסודם בספר הזוהר :


"זר זהב סביב - סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה הוא, כמו שאומרים שולחן מלכים, לשון רש"י. וכן הדבר, שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו..." (כה', כד').


הרמב"ן מבאר לנו שיש הבדל גדול בין ההנהגה האלוקית במשך ששת ימי הבריאה לבין ההנהגה לאחר ששת ימי המעשה. בששת ימי הבריאה, הקב"ה יצר הכל יש מאין, ממצב של "תהו ובוהו" מחדש הקב"ה 'חומרי גלם'  ע"י בריאה נפלאה. לאחר מכן, כל היצירה של הקב"ה היא רק יש מיש, כלומר כל מה שנוצר אח"כ הוא תולדה של השורשים שברא הקב"ה בששת ימי מעשה.  כמו זרע שנזרע באדמה, שבתוכו טמון העץ שיצמח לאחר זמן מה.


הרמב"ן מבסס את דבריו  ע"פ הניסים המפורסמים של אליהו ואלישע הנביאים:


"...כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית (מ"ב ד ב), וחלה הברכה על אסוך שמן ומלאה כל הכלים, ובאליהו כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר (מ"א יז טז)...."(שם).


השולחן מחיל ברכה על כל המזונות


ומסיים הרמב"ן ןמבאר את סוד השולחן :


"וכן השולחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל. ולכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע (יומא לט א)..."


כלומר, כל הברכה בפרנסתם של ישראל מתברכת מהשורש של הלחם שהיה בשולחן לחם הפנים. מה שיוצא מזה, שכל המאכלים שאנו אוכלים הם מברכת לחם הפנים, וזה נותן בכל האכילה שורש של קדושה.


והעירו המגיהים והמפרשים על הרמב"ן שדבריו מבוססים על דברי הזוהר בפרשת בראשית, וכך כתוב שם:


"וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וכי לא חמא ליה קודם אלא (וכי לא ראה קודם?) כלא חמא ליה קודשא בריך הוא ומאן דאמר את כל לאסגאה כל דרין דייתון לבתר כן וכן כל מה דיתחדש בעלמא בכל דרא ודרא עד לא ייתון לעלמא, אשר עשה דא כל עובדין דבראשית דתמן אתברי יסודא ועקרא לכל מה דייתי ויתחדש בעלמא לבתר כן, ובגין כך חמא ליה קודשא בריך הוא עד לא הוה ושוי כלא בעובדא דבראשית, יום הששי מאי שנא בכלהו יומי דלא אתמר בהו ה"א אלא הכא כד אשתכלל עלמא אתחברת נוקבא בדכורא בחבורא חד ה' בששי (ד"א דאיהו ס"א יסוד) למהוי כלא חד, ויכלו אשתכללו כלא חד (ד"א כחד), אשתכללו מכלא ואשתלימו בכלא" (זוהר פרשת בראשית דף מז').


ע"פ הזוהר, כאשר התורה אומרת שהקב"ה ראה את כל אשר עשה, אין הכוונה שראה את הבריאה של ששת ימי מעשה, אלא הכוונה היא שראה את כל מה שעתיד לצאת מן השורשים שברא.


רעיון זה מופיע גם בזוהר בפרשת יתרו:


" לא תשא את שם וגו', ר' שמעון פתח (מלכים ב ד) ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית, אמר לה אלישע כלום אית לך על מה דתשרי ברכתא דקודשא בריך הוא דתנינן אסור ליה לבר נש לברכא על פתורא ריקניא, מ"ט משום דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא, "(זוהר יתרו דף פז').


כלומר, אם הקב"ה גוזר לתת ברכה ושפע לאדם, הצינור שעל ידו הקב"ה נותן את הברכה זה לחם הפנים.


ולפ"ז צריך להבין כיציד אנו זוכים בשפע בימינו? נעסוק בזה בהמשך.


כמנהגו, מפרש הרבינו בחיי (שמות כה) בדומה לרמב"ן "על דרך הפשט הוצרך השולחן בבית ד' והלחם אשר עליו להיות שורש דבר אשר יכול הברכה ממנו..."


ומחדש רבינו בחיי חידוש לשוני, "ועל כן נקרא שולחן, שהקב"ה שולח ברכתו בלחם אשר עליו...". "והברכה הזו הייתה יש מיש...אבל בריאת יש מאין אין הדבר מסור ביד בני אדם...".


את עיקרון זה כותב גם בעל החינוך בפרשתנו והוא מוסיף נקודה חשובה להבנת עניין המקדש בכלל. במצווה צז', סדור לחם הפנים והלבונה כותב:


 " משרשי המצוה. שציונו האל ברוך הוא מצוה תמידית בלחם לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקנו בו לקיים עליו מצות השם יתברך יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השם יתברך בו הוא מתברך, ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה לפיהן מעין הברכה נובע עליו..."


הנקודה שמוסיף החינוך היא שככל שאדם מרבה ועוסק במצווה כך הוא זוכה לשפע יותר גדול מהשורש של המצווה הזאת, וכעין זה אומרת הגמ' בר"ה (טז'):


 " אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג - אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה..."


וממשיך החינוך "ואלו הדברים בכולם נצטווינו מצד המקבלים..." כלומר, כמובן שאין בעבודת המקדש תועלת לקב"ה, אלא שזה עבודה מצד המקבלים. ע"י עבודת הקרבנות ולחם התמיד אנחנו מכינים את עצמנו ע"מ לקבל שפע אלוקי. לחם הפנים יורד מהשולחן כפי שעלה ואין בו שום חלק לגבוה, וזה מלמד על כל שאר הקורבנות שגם הם בעצם אינם בשביל הקב"ה, אלא בשבילנו.


רבינו בחיי, בפרשת אמור, חוזר על העניין בו אנו עוסקים בעניין הלבונה. וכך הוא כותב שם: "והייתה ללחם להזכרה, לפי שלחם הפנים לא היה בו חלק לגבוה אך ללבונה שעליו...." כלומר, אע"פ שבלחם עצמו לא היה חלק שהוקרב לקב"ה, הלבונה עצמה הוקטרה ולכן היא היוותה 'הזכרה' ללחם.


השבת -יום עבודת לחם התמיד  


כל עבודת לחם הפנים נעשתה אך ורק בשבת. ביום השבת הלחם נערך וביום זה הוא מתחלק ונאכל, והתורה חוזרת פעמיים ומדגישה "וביום השבת". למה העבודה נעשית דווקא בשבת?


כדי לבאר נקודה זאת, נוסיף יסוד חשוב מאוד. החינוך ביאר שהלחם הוא עיקר אכילתו של אדם ולכן דווקא לחם הפנים משפיע הברכה בכל המזונות. ונוסיף על כך, שכמו כן נמצאת שבת ביחס לשאר ימות השבוע. יום השבת הוא מקור הברכה לכל שאר ימי המעשה, כפי שחיבר ר' שלמה אלקבץ בפיוטו 'לכה דודי' "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה". מי שרוצה שיבורך פועלו בששת ימי המעשה, צריך לכבד ולשמור את השבת, שהיא השורש של השבוע.


ולכן הדגישה התורה שעבודת לחם הפנים נעשתה דווקא בשבת. וכך כותב הנצי"ב בפרשת אמור:


"ביום השבת יערכנו ברית עולם. ברית שבת הוא שישראל לא יתעסקו בפרנסה רק יתענגו על ד' ונגד זה ברית שבת שהקב"ה   משפיע בשבת ברכת שבוע הבא...לזה בה הרמז בלחם הפנים שהנחתו בשבת והיה בו ברכה באכילתו ומשם בה ברכה לכל יושבי ארץ ישראל.... ומשום הכי הזהיר הקב"ה שלא לעסוק בפרנסה כלל בשבת קודש כלל אפילו בדבר שאינו מלאכה משום שהוא המקור ושורש הפרנסה כי לא יתכן להפוך בגידול השורש בארץ...".


 כלומר יום השבת זהו השורש הרוחני שממנו מושפע כל הפרנסה החומרית ולא יתכן להפוך את היוצרות ולהפוך את היום שבו טמון השורש של הפרנסה לפרנסה עצמה. יום השבת הוא היום בו הקב"ה משפיע את הברכה שתהיה בפרנסה במשך שאר ימות השבוע.


יש נוהגים לומר קטע מהזוהר לאחר 'שלום עליכם' בסעודת ליל שבת. המקור למנהג זה הוא בזוהר :


" זכור את יום השבת לקדשו, רבי יצחק אמר כתיב (שם) ויברך אלהים את יום השביעי וכתיב במן (שמות טז) ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאנא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה,..."  (זוהר כרך ב פרשת יתרו דף פח עמוד א)


וזה ממש הדברים שאמרנו, יום השבת הוא יום שעל ידו מתברכים שאר הימים ולכן לא שייך שירד מן ביום שהוא השורש של הברכה.


וממשיך הזוהר "ובגיני כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא דהא, [מי שדרגה של אמונה בקב"ה] בעי לסדרא פתורא ולאתקנא סעודתא בליליא דשבתא [צריך לסדר שולחנו ולהתקין סעודתו] בגין דיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין [כדי שיתברך שולחנו כל ששת ימים]... מה שעולה מדברי הזוהר הוא שסעודת שבת היא כמעין תחליף ללחם הפנים בימינו שאין לנו ביהמ"ק. סעודת שבת מכובדת תגרום לברכה בשאר ימות השבוע.


" בההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכא כל שיתא יומין דשבתא [ בליל שבת מזדמנת הברכה לששת ימי המעשה] וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא [הברכה לא תחול בשולחן ריק] ועל כך בעי לסדרא פתוריה בליליא דשבתא בנהמי ובמזוני [לכן צריך לסדר לחמו ומזונתיו ע"מ שיהיה שורש הברכה]..."


יתכן שאדם יזכה לברכה ע"י דברים אחרים, ולא ע"י סעודת השבת, אבל ודאי שעדיף שאדם יזכה לשפע של ברכה מיום של קודש. אשרי מי שזוכה ששורש פרנסתו נטוע ביום שבת קודש.


השפת- אמת בפרשת אמור עוסק בעניין משמעות השם 'לחם הפנים'. "כי ביום השבת יערכנו והוא עדות כי השפע יורד בשבת על כל ימי המעשה וכי השפע יורד מביהמ"ק ובנ"י ממשיכים השפע לכל המקומות וכי בני ישראל נבחרו נפשותיהם ממשיכים השפע לכל הברואים. לכן צוה הקב"ה שבנ"י יערכו י"ב לחמים בשלחן הקודש...." (שפ"א אמור תרנ"ב).


השפת- אמת מזכיר כאן רעיון שמופיע הרבה בספרות הקבלה והחסידות. היש מתחלק לשלושה חלקים: זמן, מקום והנבראים. השורש של הזמן שממנו מושפע כל שאר הזמנים הוא יום השבת, שורש ההשפעה על המקום הוא מביהמ"ק והשורש של כל הנבראים הם בנ"י. ומכאן ממשיך השפ"א לבאורו לשם של 'לחם הפנים:


חז"ל נתנו באורים שונים לשם כגון "שהיה לו צורה כפנים וכו'..." אבל השפ"א מוסיף באור מחודש לשם : "נקרא לחם הפנים שהוא פנימיות הלחם והשפע היורד משמים ולכן הוא בשבת להודיע דמיניה מתברכין שיתא יומין. ובבית המקדש להודיע כי משם השפע יורדת לכל העולם ומבנ"י להודיע כי ע"י זכותם מגיע השפע מהשמים...." 


נביא לסיום את דברי האור החיים הקדוש בפרושו על מעשה הבריאה בפרשת בראשית. אומרת התורה:


"ויְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב ג).


האור החיים בסוף דבריו מקשה קושיא לשונית על לשון הפסוק "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ"- היה ראוי לומר "כי בששת ימים ..." ולמה נקטה התורה לשון זה? ומבאר האור החיים רעיון נפלא: תחילת בריאתו של העולם ע"י הקב"ה היה לששה ימים בלבד "ששת ימים עשה ד'", ורק ביום השביעי נתן הקב"ה שפע לעוד ששה ימים. וכן הלאה, במשך כל הדורות, השבת נותנת את השפע ואת הקיום לכל השישה ימים שלאחריו.


הלכה למעשה


מהן ההשלכות למעשה מכל מה שאמרנו?


השו"ע באור"ח כותב: 


"אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון" (סימן קפ סעיף א).


ובאר שם המשנ"ב "כדי שיהיה ניכר לכל שמברכין לד' יתברך על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל ברייותיו וגם כי הברכה אינה שורה על דבר ריק כעניין פך השמן של אלישע...", כאשר אנו מברכים ברהמ"ז אנו מבקשים וזוכים לשפע אלוקי במזונותינו, וע"מ שיחול, צריך שיהיה לחם על השולחן.


ועוד למדו בעלי המוסר מסר חשוב מאוד מהדברים שבהם עסקנו היום. הם הקישו את הדברים לעניין אחר לגמרי והוא עניין החינוך. לעיתים מחנך נתקל בתלמיד קשה מאוד, שפורק עול ומתרחק מדרך החינוך שמנסים להחדיר בו. המחנך צריך לזכור תמיד שכל עוד יש שורש אצל התלמיד, ניתן להשפיע עליו, אך אם ח"ו גם יהרס שורש זה, כבר לא יהיה על מה שיחול הברכה.


וכך גם ניתן לומר לגבי לימוד תורה. גם כאשר אדם טרוד ואין לו פנאי ללימוד ארוך, צריך הוא לקבוע אפילו זמן מועט ביותר ועל העיתים האלו יכול לחול הברכה בלימוד.

 

 

השיעור ניתן בא' אדר תשס"ג

קוד השיעור: 5416

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת תרומה (זמן חורף תשסג)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע K
הרב ידידיה כהנא
הרב ידידיה כהנא
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב חיים יעקב גולדוויכט <br> מרן ראש הישיבה זצ
הרב חיים יעקב גולדוויכט
מרן ראש הישיבה זצ"ל
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K