כמו חטאו של משה, כך גם חטא דור הפלגה נכתב בתורה בצורה עמומה וחטאים רבים נתלו בהם. כך אמרו במדרש (ב"ר ל"ח ו'): חטא דור המבול נתפרש בכתוב ואילו בדור הפלגה סתם הכתוב ולא פירש את חטאם.

אחד הפירושים הקרוב יותר אל פשט הכתובים הוא פירושו של הרש"ר הירש. לדעתו יצירת הלאומיות שלא לשם שמים היא המונחת ביסוד החטא.

להבנת פירושו נזכיר דברי הר"ן בדרשותיו (הדרוש הראשון), וכך מפרש אותם המשך חכמה בהפטרה לפ' דברים. חז"ל אמרו שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי החלבנה ריחה רע ומנאן הכתוב עם סממני הקטורת (כריתות ו:). הרי שהדבר הפחות בעצמיותו, כשמצטרף אל הכלל הוא מתבשם, ואף מועיל להוציא ריח ניחוח מן הסממנים האחרים, ומאידך אמרו חז"ל (סנהדרין עא.) שכינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, פיזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. הרי שהאגודה מוסיפה רשעות בעולם.

ההסבר הוא עפ"י מה שאומרת הגמ' בעניני טריפות, שתרתי לריעותא שמטריפים את הבהמה, זה דוקא כשהם משם אחד, כגון ששתי הריעותות מורות על נקב בריאה, אבל כשכל ריעותא מורה על חסרון אחר, אינה טריפה. וכך הוא בחברה. אם כל אחד יש ב ו חסרון אחר, כגון זה כילי, זה בעל לשון הרע וזה בעל כעס, כשהם באגודה אחת, כל אחד מתעדן ע"י חבירו, וכך ילמד הכילי לפזר הונו, בעל הכעס ילמד לנוח מרוגזו וכדו'. אבל כשכולם מסכימים על תכונה רעה אחת, אז יצטרפו כולם יחד, "ומן קורי העכביש יהיו כעבותות העגלה", וע"ז אמרו פיזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. כי זה תרתי לריעותא משם אחד.

אם אין הציבור קורא בשם ה', אלא אומר "נעשה לנו שם", פירושו של דבר שהלאומיות היא אנוכית, מחפשת גדולה לעצמה וכבוד, וכל העצמה של החברה מנוצלת לצרכים חמריים. וזה מביא לרעה גדולה, שהרי כל רע שעושה היחיד הוא מגונה, אך כשנעשה ע"י הכלל הוא כשר וראוי, וכשהצבור הורג ואין ביסודו אידיאל אלקי, יכול להביא לחרבן העולם. וע"כ הם דואגים "פן נפוץ", ומבקשים להקים להם שם ולהאדיר את שם החברה, מבלי להתחשב בפרטים. בארצות הקומוניסטיות היו הורגים מליוני אנשים כדי להעצים את המדינה והחברה. וכך נהגו רבים בהקמת הפירמדות במצרים.

כך הגדיר בפרקי דר"א את יסוד החטא. "אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבינה היו יושבים ובוכים: אוי לנו, אמתי תעלה אחרת תחתיה (פכ"ד). כשאידיאל אלקי מונח ביסוד האומה, הכל מוכנים להצטרף ואפי' למסור נפשם עבור הכלל, אך כשהחמריות היא המטרה, וראשי המדינה משתמשים בכחם ובעצמתם לצרכים אנוכיים, מבקש הפרט להנתק מהכלל ולנצל אף הוא מה שהחברה יכולה לתת לצרכיו הגשמיים.

"הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", חוה והנחש חטאו בחטא התאוה, קין והבל בקנאה, ודור הפלגה ביצר הכבוד. וע"כ היה עונשם בניפוץ הלאומיות.

"הבה נרדה ונבלה שם שפתם" – בניגוד למה שהיה בתחילה, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" – אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, "ויפץ ה' אותם משם ע"פ כל הארץ".

מיד אחרי פרשה זו באה פרשת אברהם, "לך לך מארצך וכו' ואעשך לגוי גדול", וכבר ביארנו משמעות גוי גדול עפ"י הפסוקים בפ' ואתחנן (פ' ז') "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קוראינו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אני נותן לפניהם היום". ואמרו ע"ז במדרש, "ואעשך לגוי גדול – אמר לו אברהם, ומנח לא העמדת ע' אומות? א"ל הקב"ה אותה אומה שכתוב בה "כי מי גוי גדול", אני מעמיד ממך".

וזה החילוק בין הלאומיות הישראלית לזו של שאר האומות. "תכונת נפשה של כנס"י נבדלת בעיקרה מתכונת הנפש של כל עם ולשון. בכל עם ולשון הנקודה הפנימית של חפץ החיים הקבוציים מיוסדת על התוכן הכלכלי לכל צורותיו, ביסוד הדאגה הפנימית השרויה בקרב האדם לבצר את מעמד חייו הגשמיים" (אורות עמ' סד). במקום אחר כתב שאין המדינה האושר העליון של האדם, שבמדינה רגילה אינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידאות שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה (אורות עמ' קס).

"בישראל מונחת התכונה האלקית במעמקי טבע נשמת האומה" (אורות סד). ובאגרות ח"א עמ' מג "עצם החיים הישראליים הם כלולים רק בנקודת אהבת ה'. זוהי התכונה העיקרית שלנו שנתגברה בנו מראשית טל ילדותינו, והיא הולכת עמנו עדי עד". ובאורות עמ' נב "האהבה האלקית והדבקות באלקים היא לנו דבר עצמי אשר לו יוכל להמחק ולהשתנות". אכן, אין זה אומר שדבקות זו היא בתודעה ובפועל, אך זוהי הנקודה היסודית שבתוך תוכם. והיא המפעילה אותם, גם אם אינם מודעים לזה. ולכן עשרות תרבויות ולאומים נעלמו מעל הבמה, אך עם ישראל חי וקיים לעד.

אברהם, ע"י הגוי הגדול, בא לגאול את האנושות מהלאומיות המזויפת של הגויים. אמנם גם אנחנו לפעמים בוגדים בשליחותנו. כיום אנחנו נפגשים בתופעה הזאת של נסיון לבנות לאומיות בלא קשר לשם שמים. התוצאה של הגישה הזאת נראית בעליל. האלימות עד כדי התגברות הרציחות הן תוצאות של אנכיות ואינדיבידואליזם הנובע מלאומיות חמרנית שבה כל אחד מנסה לחטוף לעצמו מה שיותר, ואם מישהוא מפריע, אפשר לסלקו.

אך חלילה ליפול ליאוש. "אני ישנה ולבי ער", דרשו חז"ל, אעפ"י שאני ישנה מן המצוות, לבי שזה הקב"ה שנא' צור לבבי, הוא תמיד ער, ואש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, וסגולה האלקית שבלב כל יהודי תתגבר בסופו של דבר. ואנו יודעים לאן נגיע בסופו של תהליך, והוא נבואת צפניה (ג' ט'), "כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד", העולם יחזור למצבו הטבעי והאידיאלי שהיה לפני החטא, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", אלא שאז לא עבדו לשם ה' אלא "לעשות לנו שם", וע"כ התבלבלה השפה. אך לע"ל תחזור השפה להיות ברורה, והאנושות תחזור להיות משפחה אחת משום שיסוד הלאומיות יהיה "לקרא כולם בשם ה', ולעבדו שכם אחד".

כל מי שמתבונן בדברי הימים, כמ"ש "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" רואה בחוש איך הנבואה הולכת ומתגשמת, העולם הולך ומתאחד, ארה"ב מאגדת חמישים ושתים מדינות בברית משותפת, אירופה הולכת ומתאחדת, העולם כולו מכונה היום כפר גלובאלי קטן, וכשעם ישראל יבין את גודל התפקיד המוטל עליו, הוא יכוין את האנושות כולה לאחדות של קריאה בשם ה'.