ישיבת כרם ביבנה

התוקע לחבירו באוזנו

ר' אליעזר מגן

MS Word להורדת השיעור

הגמרא בב"ק (לז.) מספרת:

"חנן בישא תקע ליה לההוא גברא. אתא לקמיה דרב הונא א"ל זיל הב ליה פלגא דזוזא. הוה ליה זוזא מכא (צורתו פחותה) בעי למיתבה ליה מיניה פלגא דזוזא, לה הוה משתקיל מיניה (לא הצליח לפורטו) תקע ליה אחרינא ויהביה ניהליה".

המקור לחיוב תשלומים במקרה הנ"ל הוא מהמשנה בב"ק צ.- "התוקע לחבירו נותן לו סלע. ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה. סטרו נותן לו מאתיים זוז, לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז, צרם באוזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו... נותן לו ארבע מאות זוז".

בהבנה ראשונה מבינים שהתוקע לחבירו הכוונה תוקע בקול, כמו תקיעת שופר, וראיה לדבר שם בהמשך המשנה ישנו היזק נוסף שעושה לחבירו באוזנו והוא – "צרם באזנו", ולכן יש להסביר את הרישא בתוקע בקול. אלא שרש"י במשנה מביא ב' פירושים לתוקע באוזנו: "הכהו על אוזנו לשון מורי. ל"א תוקע ממש", וגם לצרם באוזנו מביא רש"י ב' פירושים - "משך, ובבכורות שמעתי לשון פוגם", ובפירושו על הרי"ף מבאר רש"י שצרם היינו נקב באוזנו.

נראה לומר שההבדל בין התוקע לחבירו שמתחיב רק מנה או סלע לבין צורם באוזנו שבו מתחיב ארבע מאות זוז הוא שבתוקע המזיק לא מזיק בצורה ישירה (ע"פ הפירוש שתוקע הכוונה בקול) ואילו בצרם באוזנו ההיזק הוא ישירות מהמזיק, וראיה לדבר מדף צא. – "תקע באוזנו וחירשו פטור, אחזו ותקע באוזנו וחירשו חייב", ומסביר רש"י דבאוחזו חייב כיוון שזה "מעשה דידיה".

אך קשה, מה עם שאר הדברים שהמזיק מתחייב לניזק – נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת?

ועוד, דבסנהדרין (נח:) איתא: "המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע... זעירי אומר נקרא חוטא... רב הונא אומר תיקצץ ידו שנאמר וזרוע רמה תשבר. רב הונא קץ ידא. ר"א אומר אין לו תקנה אלא קבורה".

וקשה, אמאי רב הונא קצץ ידו, מה זה שונה ממושך בשערו, וסוטרו ופוגם באוזנו במשנה לעיל שהקנס הוא ארבע מאות זוז? ועוד, שבפוגם באוזנו יש נזק (כמו שפירש"י שהוא נוקב באוזנו) ובמגביה ידו על חבירו אין נזק?

רש"י על אתר מבאר שרב הונא קצץ ידו של אדם שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך כדאיתא בסנהדרין (מו.): "בי"ד מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג וגדר לדבר".

והוסיף עליו תוס' (ד"ה קץ ידא): "וי"ל דדינא הוא דהא מקרא דריש – וזרוע רמה תשבר". ומה שקשה על רב הונא למה בסנהדרין רצץ ידו ואילו בב"ק במקרה של חנן בישא רב הונא בעצמו חייבו רק פלגא דזוזא, מתרץ תוס' "שאני הכא דמועד ורגיל בכך היה להכות באגרוף, דדיניה הוא בכך".

יוצא מהנ"ל שהחיוב של תקע באוזנו הוא פלגא דזוזא, אא"כ אותו אדם רגיל להזיק, ואז בי"ד יכולים לחייב אותו יותר מזה, אך עדיין לא ראינו מה עם החמישה דברים שהמזיק חייב בהם?

הנימוק"י בבב"ק (יח.) מביא את הרמ"ה שסובר שהסלע ששנינו במשנתנו הוא עבור דמי צערו ובושתו ומיירי בדלא אפסדיה מידי אחרינא, אבל במקום שיש גם נזק, ריפוי ושבת שיימינן ליה ונותן לו גם את זה. ולדעת הרמ"ה שם התוקע לחבירו לאו תקיעה בפה היא אלא ביד שהכהו באגרופו (וממילא מובן מדוע הסלע הוא עבור צערו ובושתו, מכיוון שהכהו ממש בידו).

אבל הרשב"א בשם ר"ח חולק וסובר שהתוקע לחבירו היינו בקול, שאחז בו ותקע לו באוזנו ולא ביד כדאמרינן (צא.) אחזו ותקע בו חייב, ובזה מיירי המשנה, ולא מיירי בחרשו כי אם חרשו חייבי דמי כולו (כמש"כ בדף פה:) וזה כפירוש השני ברש"י.

והוסיף הנימוק"י: "מיהו כתבו הגאונים ז"ל דמנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו בדבר הראוי לו".

יש לברר את עצם החיוב של החובל בחבירו – האם זה חלק מדין נזקי ממון ומהפרשה של מכה בהמה ישלמנה, דמה לי הזיק את ממונו ומה לי הזיק את גופו, וכמו שבמזיק את ממונו מתחייב ה"ה במזיק את גופו, או שנאמר שההלכה של נזקי ממון שייכת רק בהזיקו ממון כמו במכה נפש בהמה, ולא שייך בחובל באדם, ולחובל יש פרשה מיוחדת בתורה – "כי יתן מום בעמיתו"?

נכתב בקונטרסי השיעורים (הרב גוסטמאן) שבספק זה נחלקו רש"י ונמוק"י עם הרא"ש במשנה בדף פג: "החובל בחבירו חייב בחמישה דברים בנזק, צער, ריפוי, שבת ובושת", שרש"י ונמוק"י סברי כהצד הראשון, שחבלה הוא פרט מנזקי ממון ולכן כשהמשנה אומרת "שמין אותו כמה היה יפה וכמה הוא יפה" כתבו "שהרי הזיקו והפסידו ממון זה, שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי", כלומר שחבלה בגוף האדם היא כמו חבלה בממונו וממילא ישומו אותו ג"כ כמו עבד עברי שמכיוון שהניזק הוא בן חורין איך שייך לומר שהזיקו עבדות של עבד כנעני.

אבל הרא"ש סובר שלחבלה אין קשר לנזקי ממון אלא היא פרשה מיוחדת ושמין אותו בשומא כמה היה שווה וכמה עכשיו שווה, ולכן צריך לשום אותו ג"כ כמו עבד כנעני.

ופסק הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ג, ה"ח): "יש הכאות רבות שיש בהן ביזוי וצער מעט ואין בהם נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים, ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה ושבת ובין לא צריך". ופסק שהתוקע היינו בכפו.

השו"ע פסק כהרמב"ם שתוקע היינו בכפו (ולא בקול) והביא את הרמב"ם כלשונו.

והסביר הסמ"ע שלשו"ע אף אם יש מחמת המכה עוד הוצאת ממון של ריפוי או שבת א"צ לשלם לו יותר, שהכל כלול כבר בקנס שקבעו חכמים, והביא את דעת מורו (וכן סובר רש"י) שחולק שדמים הללו אינם בשביל ריפוי ושבת, אלא רק בשביל הצער והבושת, ואם יש ריפוי ושבת משלם גם אותם מלבד הדמים שקבעו חכמים, ובהן חז"ל לא יכלו לתת קצבה.

 

 

השיעור ניתן ב אלול תשס"ט

קוד השיעור: 4609

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

אשכולות פרשת וילך תשס''ט

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K