כתב הרמב"ם (הל' תעניות ה', א'):

"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנא': "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם וגו'" ".

בשורות הבאות נעיין באחת מאגדות חז"ל העוסקת בענין הגלות והחורבן כפי שמבאר אותה הגאון מוילנא, ובזכרון הדברים נעורר לבנו לתקן מעשינו כפי שמצוה הרמב"ם לעשות בימים כעין אלה.

מובא בגמ' (יומא ט:):

"א"ר יוחנן: טובה ציפורנן של רשעים מכריסן של אחרונים... בירה תוכיח (=ביהמ"ק) שחזרה לראשונים (=שחזר ונבנה בהמ"ק לאחר גלות בבל) ולא חזרה לאחרונים".

מהו ענין הציפורנים והכרס בדרשת חז"ל זו?

ארבע אימפריות שלטו בעולם וכולן ניסו להתנכל לישראל, כל אחת לפי דרכה: נבוכדנצר מלך בבל ניסה לכפות על ישראל את דרך האלילות והעבודה זרה, אחשורוש והפרסים פעלו בדרך הפיתוי לתענוגות הגוף, אנטיוכוס בראש היוונים עמל להשכיח תורתם של ישראל. כנגד שלושתן עמדו היהודים בניסיון ובסופו של דבר נצחו ושרדו. אז הגיעה האימפריה הרומאית והכשילה את ישראל במכשול שהתברר כקשה מכל – אנוכיות האדם – יצרו של האדם להאמין כי כל השגיו הינם תוצאות מאמציו וכל השאר טפל, זניח ואינו חשוב. במקום לדחות גישה זו ולחזק את היסוד של "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כלל גדול בתורה ושכל ישראל ערבים זה לזה, כשלו ישראל בשנאת חינם והפכו לחברה בה כל אחד דואג בעיקר לעצמו.

מסביר הרב פלדמן ("רוח המושל" עמ' 213): שני סימני טהרה לבע"ח כשר: העלאת גרה והפרסת פרסה. המשותף לסימנים אלה הוא ששניהם מעידים יחד על בעל חיים שאינו מזן הטורפים. הטורף זקוק לציפורניו ע"מ ללכוד ולבתר את טרפו ואינו זקוק להעלאת גרה שכן הבשר מתעכל במהרה, דא עקא שעיכול מהיר זה גורם לו לשוב ולהתאוות לטרף חדש. הבהמות הניזונות ממזון צמחי אינן זקוקות לציפורנים אלא לפרסות שיובילו אותן אל מקום מרעה בו תסעדנה בנחת מן המזון הצומח שהמציא להן בוראן, ולאחר שתשבע יחל תהליך עיכול ארוך שיכלול העלאת גרה ויעניק לה תחושת סיפוק ושובע לאורך זמן.

על פי זה, מטעימים המפרשים: האוכל בשר לא כשר משפיע לנפשו תכונות לא רצויות של חוסר שביעות רצון ממה שבידו ותאוה תמידית לניצול הזולת.

כל בעה"ח הטמאים חסרים את שני הסימנים למעט ארבעה: גמל, שפן, ארנבת וחזיר. השלושה הראשונים מעלים גרה אך אינם מפריסים פרסה והחזיר – להיפך.

ארבעת בע"ח אלה מיצגים ע"פ חז"ל (ויקרא רבה י"ג, ה') את ארבע המלכויות: גמל כנגד בבל, שפן כנגד פרס, ארנבת כנגד יון וחזיר כנגד רומא. קלקולן של שלוש הממלכות הראשונות ניכר היה במעשיהן כלפי חוץ כשם שסימן הטומאה של בעל החיים המיצג אותן ניכר גם הוא כלפי חוץ. קלקולה של רומא, כאמור, היה בגאוה ואנוכיות פנימית כדרכו של חזיר שקלקולו הכשרותי פנימי בעוד פרסותיו מטעות את הצופה התמים בחיצוניות כשרה.

רבי יוחנן, במאמרו בגמרא, בא ללמדנו מהו הפגם בו לקו ישראל ובגינו חרבה הבירה ועדיין לא שבה: דורות ראשונים שבישראל חטאו בג' עברות חמורות שנבעו מיצר רע חזק שגבר עליהם ולא עמדו כנגדו, אך תוכם פנימה האמינו והכירו בהשגחת ה' בעולם. קלקולים אלה חיצוניים היו וכנגדם נענשו ונתנסו באומות שהשפעותיהן המקולקלות חיצוניות וכמשלו של ר' יוחנן – "ציפורנים". דורות אחרונים הראו עצמם כצדיקים כלפי חוץ אך האמת הפנימית שלהם לקתה בחסרון רב של שנאת חינם ולכן נענשו ונתנסו באומה שנהגה כמנהגם ביופי ושלמות חיצונית אך רקבון פנימי נסתר וגדול כדוגמת החזיר שאיננו מעלה גרה וכמשלו של ר' יוחנן – "כריסן של אחרונים". כאשר הערכים הבסיסיים ביותר של כל אדם ובפרט היהודי לוקים בחסר מתערער כל הבנין, הגלות מתארכת והבירה מתעכבת עיכוב גדול.

יה"ר שנזכה לרומם את ערכי המוסר, הערבות והאכפתיות בהם התאפיין עם ישראל לדורותיו. ובזכות תורה, תפילה ומצוות שהן למען הכלל כולו, נזכה לישועה מיד חיות הטרף הרובצות לפתחנו ובורא עולם יבנה ביתו בקרוב ובא לציון גואל.