פרשת ויצא מסתיימת בפסוק: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים" (בראשית לב', ב'-ג').

ופרשת וישלח פותחת בפסוק "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (שם, ד'). ורש"י (שם) מבאר " 'וישלח יעקב מלאכים' – מלאכים ממש".

וצ"ע – מדוע פירש רש"י שמדובר במלאכים ממש ולא פירש כפשוטו שמלאכים היינו שלוחים, בשר ודם? יש מפרשים שהסמיכות למלאכי האלוקים שליווהו בפרשת ויצא – הביאה את רש"י לפרש שהיינו מלאכים ממש.

אלא שלפ"ז – היה צ"ל "וישלח יעקב אותם" או "וישלח יעקב מלאכי אלקים". ועוד יש לשאול – מדוע הוצרך יעקב לשלוח מלאכים ממש ולא הסתפק בשליחים בשר ודם למימוש שליחותו? כמו-כן, עלינו לברר – האם מותר "להשתמש" במלאכים לצרכינו?

רבינו בחיי (שם) מפרש:

"מלת 'מלאכים' כוללת השלוחים בבני אדם, ומלאכי השרת השלוחים מאת הקב"ה. ומפני שיעקב הוצרך ללכת לפדן ארם מפני פחד עשיו אחיו, על כן בקש עתה בשובו אל ארצו להניח חמת אחיו ולדרוש שלומו ושלח אליו שלוחיו, עבדיו ואנשי ביתו, ושלח עמהם מן המלאכים שפגעו בו כענין שכתוב בפרשה של מעלה 'ויפגעו בו מלאכי אלוקים' וזה כדרך שעשה אברהם זקנו שהתפלל לשם יתעלה שישלח המלאך עם העבד, הוא שאמר 'ישלח מלאכו לפניך' (בראשית כד', ז') ... וזהו שאמר בכאן: 'וישלח יעקב מלאכים לפניו' כי המלאכים שפגעו בו בדרך ובאו לשמרו הלכו עם שלוחיו וקדמו לפניו אל עשו אחיו שלא יוכל להזיקו, שהרי מילת ה'מלאכים' סובלת שני חלקים מן השלוחים, גשמיים ושכליים.

ומה שיחזק זה קצת הוא אומרו: 'וישובו המלאכים' (בראשית לב', ז') ואם לא היו מלאכים רק בני אדם היה ראוי לומר ויבואו המלאכים אל עשו ויגידו לו כך וכך וישובו אל יעקב לאמר הגדנו לו הדברים האלה, אבל זה יורה כי היו מלאכי השרת, ועל כן אמר: 'וישובו' – שעד שלא הלכו שבו. ואח"כ אמר 'באנו אל אחיך אל עשיו (שם) אלו בני אדם. ועל כן אמר 'באנו'. ויתכן לומר בסוד הענין כי היו השלוחים אנשים ומלאכים, כענין האמור באברהם, ולכן הוציא הכתוב השלוחים בלשון מלאכים. והכל אמת, חיצון ופנימי ... ".

ומבואר – שרבינו בחיי בעצם מפשר בין הדעות ומבאר שיעקב אכן שלח גם שלוחים (בני אדם) וגם מלאכים.

ה"כלי יקר" (בראשית לב', ד') מפרש:

'וישלח יעקב מלאכים' – פרש רש"י, מלאכים ממש. יש אומרים שדייק מן סמיכות שליחות זה לפסוק: 'ויפגעו בו מלאכי אלוקים'. ויש אומרים, ראשי תבות מחנים – מאותו חיל נטל יעקב מלאכים. ורבינו בחיי פרש, שדייק מדכתיב 'וישבו המלאכים', ולא מצינו שהלכו, לפי שעד שלא הלכו שבו. ויש לפרש – שדייק מלשון לפניו שלא הזכר כי אם כאן, שהרי נאמר: 'וישלח משה מלאכים' (במדבר כ', יד'), וכתיב (שם כא', כא'): 'וישלח ישראל מלאכים', ולא הזכר לפניו? אלא לפי שכאן מדבר במלאכים ממש שדרכם לילך לפניו, כמו שכתוב: 'כי ילך מלאכי לפניך' (שמות כג', כג'). ורמז שהיו לפניו תמיד, אף בזמן היותם אצל עשו, ונראו בשני מקומות רחוקים זה מזה, וזה לא יתכן כי אם במלאכים ממש.

ואם תרצה לפרש 'וישבו המלאכים' (בראשית לב', ז') לשון תשובת דברים שהשיבו לו על דבריו 'באנו אל אחיך' (שם) אז יהיה מכרח מתוכו שהיו מלאכים ממש".

גם המהר"ל בפירושו "גור אריה" (ריש פרשת וישלח) מבאר מה הכריח את רש"י לפרש שמדובר במלאכים ממש. וז"ל: "נראה לי מה שפירש 'מלאכים ממש' מפני דהוי למכתב תחלה הטעם מפני מה שלח יעקב מלאכים, והוי ליה למכתב 'ויירא יעקב מפני עשו אחיו וישלח מלאכים' כדכתיב אחר כך (בראשית לב', ח') 'וירא... ויצר לו ויחץ' הילדים, שנתן טעם למה חלק אותם לשתי מחנות הכי נמי הוי למכתב כך 'וירא יעקב מפני עשו אחיו וישלח וגו', אבל למכתב 'וישלח יעקב' (בראשית לב', ד') בלא טעם לא הוי למכתב? אלא מפני דקאי אדלעיל ויהי 'כאשר ראם' ויאמר 'מחנה אלקים זה – וישלח יעקב וגו' (שם, ג'-ד') ולכך סמך 'וישלח יעקב' למעלה משום דאלעיל קאי. וכן משמע בבראשית רבה, דקאמר בב"ר (פרשה עה', אות י'): דבר אחר 'וישלח יעקב מלאכים' מה כתיב למעלה מן הענין ויהי 'כאשר ראם'... משמע מדסמך ליה לקרא של מעלה דרשו שהיו מלאכים ממש".

ומסיים המהר"ל – "כי אחר שראינו שכל עניני האבות לצרכם באו המלאכים, כי צרכיהם לא היו צרכי אדם פרטי, אלא ענין כלל העולם, בעבור שהם יסודות העולם שהמלאכים ממונים עליהם, ואיך יתכן לומר כי מלאכים בשר ודם, בפרט ענין כזה שהוא צורך יעקב לשוב אל ארץ כנען אשר נתנה לו הארץ ואיך נאמר מלאכי בשר ודם היו ומפני זה סבר ר' חנינא כי מלאכים ממש היו".

נמצינו למדים מדברי הפרשנים הנ"ל שישנם מספר אופנים לדייק שהמדובר במלאכים ממש.

רבינו בחיי דייק מדכתיב- "וישובו המלאכים".

הכלי יקר דייק מדכתיב- "לפניו".

והמהר"ל דייק מדכתיב - "וישלח יעקב" ללא טעם.

ננסה להלן להציג פן מחודש בעניינם של המלאכים. ישנם שני סוגי מלאכים. יש מלאכים שנבראו ע"י הקב"ה אך יש מלאכים שנבראים ע"י פעולות האדם. מלאכי השמים נתונים תחתיו של הקב"ה, ואילו המלאכים שנוצרים מהמצוות ומהעבירות של האדם נתונים תחת האדם עצמו.

וכך מבואר בשם הגר"א על הפסוק בבראשית כח', יב' "והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו":

"שמכל מצוה ומצוה, וכל שכן ע"י לימוד התורה נברא מלאך מכל תיבה ותיבה שהאדם מוציא מפיו, והם המה המלאכים שעולים ויורדים בו, כלומר שע"י מעשיו הטובים הם עולים מלמטה למעלה, ויורדים חזרה אליו מלמעלה בהשפעת טובה וברכה למטה בארץ".

בדברים אלו מבאר הגר"א מדוע נקט תחילה "עולים" ואח"כ "יורדים"? ולכן מבאר הגר"א שהכוונה למלאכים שברא יעקב (בהתמדתו בתורה בישיבת שם ועבר במשך יד' שנה ובמצוותיו) שהם העולים מלמטה למעלה ואח"כ חוזרים אליו באופן של שפע טובה וברכה בארץ.

ובדרשות "בינה לעיתים" לרבינו עזריה פיגו' מובאת הגמ' בשבת לב.

"עלה למטה ונפל – יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון: שאם יש לו פרקליטין גדולים, ניצול, ואם לאו – אינו ניצול. ואילו הם פרקליטין של אדם? תשובה ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות תשעים ותשעה מלמדים עליו חובה, ואחד מלמד עליו זכות – ניצול, שנאמר (איוב לג', כג'): 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף וגו'. ר' אליעזר בנו של ריה"ג אומר: אפילו תשע מאות תשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות ניצול, שנאמר 'מליץ אחד מני אלף' ".

וז"ל הדרשן:

"וראוי להבין אמרו 'פרקליטין גדולים', מכלל דאיכא קטנים, ומאן נינהו קטנים? ולמה האריך לומר 'ואלו הן פרקליטין של אדם' יאמר בקיצור: 'ואלו הן: תשובה ומעשים טובים'? וגם צריך לקרב אל הדעת ענין מלאך אחד שיהיו בו תשע מאות ותשעים לחובה ואחד לזכות. וייראה לי בהבנתו: כי דבר מוסכם הוא, היות במלאכי מעלה מליצי יושר ומיטיבים לדבר לפניו, יתברך, לבקש רצון על עם ישראל, אם בכללות ואם בפרטות, ואלו עושים כן על צד החסד, מטוב מידתם. אמנם, יש עוד מליצים אחרים, טובים מאלה, בערך היותם מועילים יותר אל האדם'.

והם מה שאמר התנא ע"ה באבות (ד', יא'): 'ר' אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד וכו' ' כי הישראלי, בעשותו מצוות ומעשים טובים, נבראים מהם מלאכים אשר הם שלו וקניינו ממש, והם הפרקליטין האמיתיים שיוכלו להליץ בבטח ובחזקה בעדו, כי כל עצמם אינם נבראים אלא לתכלית זה, והם מעשה ידיו.

ובזה נבין מה שאמר הכתוב אצל יעקב ע"ה (בראשית לב', ב'-ד') 'ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים'. 'וישלח יעקב מלאכים לפניו וכו' ' - וכבר נודעה דרשתם ז"ל (תנחומא, וישלח ג') שהיו שתי מחנות של מלאכים, של חוצה לארץ ושל ארץ ישראל. ואני אומר כשנדייק אמרו 'מחנה אלוקים' למה לא אמר סתם 'מלאכים'? אבל הכוונה לדעתי כי יעקב ע"ה מעולם לא היה חסר להיות מלאכים תמיד סביבו, שומרים אותו בכל מקום שהוא, בין בארץ בין בחו"ל, והם המלאכים שנבראו ממידותיו וממעשיו הטובים שהיו אצלו כילידי ביתו ומקנת כספו, והם נקראים 'מלאכי יעקב' – שלו ממש, כי הוא עשאם.

ואמנם – כאשר הלך לדרכו, רצה יתברך לכבדו, ושלח אצלו כת של מלאכים מהמשרתים לפניו יתברך, אשר אלו הם מלאכים של האלוקים, מהעומדים למשמר עבודתו ברוך הוא, ואינם של יעקב. והוא ע"ה כשראם הכירם היטב שאינם כמותם שהיו עמו, ואמר זה הוא מחנה של אלוקים הבא מחדש, ולא כמו האחרים שהיו עמו עד עתה שאינו מחנה אלוקים אלא מחנה שלו, ולכך מקום זה ראוי להיקרא 'מחניים' של שני מחנות, מחנה מלאכי אלוקים ומחנה מלאכי יעקב. ואולם כשרצה לשלוח מהם אל עשו אחיו, לאו אורח ארעא לשלוח לעבודתו מאותם שהם של השם יתברך, ששלחם אצלו לכבדו, אלא שלח יעקב מאותם מלאכים שהיו לפניו שהם כמו עבדיו ומשרתיו להיותם שלו".

לאור זאת מתבאר שהפסוקים עוסקים בשני סוגי מלאכים. מלאכי מעלה (=פרקליטים הקטנים) ומלאכים שבורא האדם ע"י מעשיו וצדקותיו (=פרקליטים גדולים) ומדגיש ה"בינה לעיתים" שהמלאכים שנבראו ממעשי האדם חשובים יותר כך שאפילו יהיו נגדו כמה קטגורים – אם יהיה לו מלאך מליץ אחד מאלה – הוא ניצול בעבורו.

בדרך זו מבאר גם הרב אליהו לפיאן זצ"ל בספרו "לב אליהו" את פסוקי פרשתנו וז"ל:

"'וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו וגו' '. יש להתבונן מאי 'לפניו' דקאמר קרא? והנה באבות (פ"ד, משנה יא') 'אמר ראב"י העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד'. והיינו שמכל מעשה המצוה שהאדם עושה נברא מלאך קדוש והוא המלאך ממליץ טוב על האדם לפני כסא כבודו יתברך, ומשתדל עבורו לזכותו בכל מה שיש בכוחו, הן בגשמיות והן ברוחניות, כי הוא כבן לאביו שהרי נברא מכחו, וכמו שידוע שהבית יוסף היה רגיל ללמוד ששה סדרי משנה בעל פה, ובזכות זה היה לו מלאך מיוחד שלמד אתו, והב"י עשה ספר הנקרא 'מגיד מישרים' שם הוא מביא מה שלמד אותו המלאך ועוד כמה דברים ... ובשל"ה מסכת שבועות מביא מעשה נפלא שהיו נעורים חבריא קדישתא של עשרה חכמים בב' לילות של חג השבועות עם הב"י, וזכו לשמוע איך שהמלאך מדבר עם הב"י, והתחיל בזה הלשון 'אני המשנה מדברת מתוך גרונך' (כי המלאך שנברא מהמצווה נקרא בשם המצוה שעל ידה נברא) ... .

וכן להיפך ח"ו, העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, דהיינו שנברא מטומאת העבירה מלאך טמא אחד והוא מלאך מחבל מאותם הנקראים מלאכי חבלה או מזיקים והוא מחבל את האדם ומזיקו בגשמיות, וכן ברוחניות מטמא הוא את האדם ח"ו ".

ומבואר, שע"י המצוה האדם בורא לעצמו בעצם סיוע ועזרה בדמות מלאך מליץ טוב. ובזה ממשיך "לב אליהו" ומבאר את ענייננו:

"וזהו מ"ש 'וישלח יעקב מלאכים לפניו ...' – 'כי יעקב אבינו ע"ה לא רצה להשתמש במלאכי השרת העומדים לפני כסא כבודו יתברך, רק שלח את המלאכים שנבראו מכח מעשיו הטובים, והם הפרקליטים העומדים לפני יעקב אבינו...".

ובהערות שם (בלב אליהו) מובא:

"על פי זה מובן מאד מה שאמרו חז"ל (יומא לט'.) אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה והמטמא את עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, ולכאורה תמוה מה שייך לומר לשון 'מטמאין אותו מלמעלה'? והא אין דבר טמא יורד מן השמים, ק"ו לטמא את האדם ח"ו?

אבל לפי מ"ש מרן (ה"לב אליהו") מובן שפיר, שהמטמא עצמו מלמטה נברא ע"ז מלאך טמא והמלאך הזה מטמא אותו יותר וזהו מ"ש 'מטמאין אותו מלמעלה', וכן מובן מה שאמרו חז"ל עוד (שם) אדם מטמא את עצמו מעט – מטמאין אותו הרבה. ואפשר שכל זה נכלל בכלל מה שאמרו (אבות פ"ד) ששכר מצוה – מצוה, ושכר עבירה – עבירה".

ע"פ היסוד הנ"ל מובן מדוע נאמר בפסוק "לפניו" ומובן גם מדוע יעקב משתמש במלאכים שברא בכוחות עצמו ולא במלאכי מעלה.

ובספרי החסידות מובא עוד בענייננו וכדלהלן.

ב"תפארת שלמה" ביאר שכוונת רש"י בביאורו "מלאכים ממש" היא:

"דהנה ידוע מזוה"ק שמכל מצוה ומצוה נברא מלאך. והנה נגד השר של עשו עיקר התקנה נגדו הוא ק"ש להכניעו, וז"ש (עובדיה א', יח') 'והיה בית יעקב אש... ובית עשו לקש'. ר"ת – קריאת שמע כמו שכתב ב'מגלה עמוקות' על הפסוק "כה תאמרון לאדני לעשו" (בראשית לב', ה') – כה – הוא ק"ש, ויש רמז בתיבת ממ"ש ר"ת – מקבלת מלכות שמים".

היינו – המלאכים היוצאים מכונת ק"ש הוא העיקר להכניע שר של עשיו ומכללו הוא עמלק "אין שמו שלם..." (רש"י שמות יז', טז' ד"ה 'כי יד') " 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה' (עובדיה א', כא') וגו' 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה יד', ט')" (מן התפילה).
גם לשיטה זו – המלאכים ששלח יעקב הם מלאכים שנבראו בזכות קבלת מלכות שמים של יעקב והם הם – שיכולים להילחם ולהכניע את עשיו.

ועוד מצאנו בספרו של ה"בית ישראל" מספר ביאורים לפירושו של רש"י "מלאכים ממש" וז"ל:

"... בעבדות ה' מתורה ומצוות נבראים מלאכים ... אם התורה והמצוות הם בסדר שאם לאו – אין בהם ממש, כאשר הגיד כ"ק אאז"ל על 'ומלאכים יחפזון וכו' ' – ומה הפחד שלהם? שאינם נדונים בימי הנוראים רק הפחד ממלאכים שנבראו מעבדות בני ישראל וכאשר מבקרים בשמים את בני ישראל המלאכים מפחדים שמא לא היה כהוגן ומתבטלין המלאכים. אבל כאן אצל יעקב אבינו בחיר האבות היה מלאכים ממש שעלה עבדות שלו בסדר.

"... אחר עבודת יעקב היו מלאכים ממש שנבראו מעבודתו בבית לבן והכניע את הקליפה, ואיתא במדרש שהיה לו כוונה לעורר את עשו לתשובה, כי עשו נדחה ביותר כאשר קיבל יעקב את הברכות וכעת חפץ להחזירו בתשובה, ולכן הזכיר 'עם לבן גרתי' (בראשית לב', ה') ודרשו – 'תרי"ג מצות שמרתי' (רש"י שם ד"ה 'גרתי') ובכוחו להחזירו למוטב ולא פעלו כלום המלאכים, אבל הוא התאמץ בתפלה ובתשובה כדרך הצדיקים ששבים בעצמם בתשובה, וזהו 'ה' האומר אלי שוב לארצך" (שם, י') לשוב אל שורשו, ואולי ע"י תפילתו הכניס הרהור תשובה קצת בעשו, כאשר כתיב שנכמרו רחמיו אבל אצל הגוי היה זאת כרגע ואח"כ כתוב 'וישב ביום ההוא עשו לדרכו' (בראשית לג', טז'), אבל אצל יעקב ובני ישראל נשאר זאת...".

'וישלח יעקב מלאכים' – איתא במדרש ששלח אליו שישוב בתשובה, מלאכים ממש שמעוררים לתשובה , יעקב רצה להחזירו בתשובה וקראו אחיו להזכירו כח האבות... ועשו לא קיבל, ודרכן של צדיקים המעוררים אחרים הם מעוררים עצמם וזה בקשת יעקב 'ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלוקי אבי יצחק' (בראשית לב', י') הזכיר זכות אבות 'ה' האמר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך' (שם). 'ה' האמר אלי שוב' - התעוררות שיש משמים לאדם שישוב, וגם כי יעקב ציוה זאת לדורות אשר תמיד יש המלחמה הזאת עם עשו וזה "האמר עלי" לשון הווה שתמיד אומר אלי "שוב לארצך" – לשורש הטוב שבאדם שנברא ישר... ".

ומבאר ה"בית ישראל" בשם חידושי הרי"ם – שבזה גם יובן המשך הפסוקים "כי יפגשך עשיו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך" (בראשית לב', יח'), והיינו שזה משנת חסידים מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, וזהו למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך "ואמרת לעבדך יעקב" (שם, יט') – הכוח מיעקב אבינו יש לתמיד כי עורר הכוח של מעלה לעורר את האדם...".

וע"פ דברי ה"בית ישראל" מבוארת המגמה של יעקב אבינו במינוי מלאכים ממש והיא – לעורר את עשיו לשוב בתשובה בעזרת המלאכים, שנבראו ממעשיו של יעקב.