*השאלה

שמעון ביקש מראובן הלוואה. ראובן אמר לשמעון כי הוא מוכן להלוות לו רק אם לוי יהיה ערב. כששמעון ביקש מלוי שיהיה ערב, הסכים בתנאי ששמעון ידאג להחתים בשטר שני ערֵבים עבורו, שבמידה ושמעון לא יחזיר את ההלוואה וראובן יבוא לגבות מלוי - יוכל לוי לגבות משני הערבים. וכך אכן היה, לוי היה הערב של שמעון, ויששכר וזבולון היו הערבים של לוי.

בהגיע יום הפירעון, התברר שאכן אין לשמעון מה להחזיר, ולכן הלך ראובן ותבע את החוב מלוי. לוי רצה לגבות משני הערבים שלו, יששכר וזבולון, אבל התברר ששמעון זייף את החתימה של יששכר, ולא היה אלא ערב אחד - זבולון. עכשיו תובע ראובן מלוי להחזיר לו את כספו, ולוי טוען שחתם להיות ערב רק בתנאי שיש שני ערבים, וכאן התברר שאין שני ערבים - וממילא הוא אינו ערב של ראובן כלל.

שאלתנו היא, האם ראובן יוכל לתבוע מלוי את סכום ההלוואה, ואם כן, האם ומה יוכל לגבות לוי מהערב שלו, שהתברר שהוא הערב היחיד?

מחלוקת השו"ע והרמ"א

מצינו בשו"ע (חו"מ, קכב, ב) מקרה דומה למקרה ששאלנו, עם שוני מסוים:

העושה שליח בעדים להביא לו מה שיש לו אצל פלוני וביטל השליחות קודם שיתן זה לשליח, ולא ידע הנתבע בביטול ונתן לשליח ונאבדו - פטור הנתבע.

השו"ע עוסק במקרה שראובן רצה לגבות כסף שהלווה לשמעון. שמעון נמצא במרחק גדול מראובן, ולכן ראובן מינה את לוי בתור שליח להביא לו הכסף משמעון. תוך כדי שלוי התחיל ללכת לשמעון, ביטל ראובן השליחות מול שני עדים, ולוי (השליח) ושמעון לא ידעו בביטול שליחות, ולכן שמעון נתן את סכום הכסף שחייב לראובן ללוי.^[1] בדרך חזור הכסף אבד ללוי והתעורר ויכוח בין ראובן לשמעון; שמעון טען שפרע את החוב ו"שלוחו של אדם כמותו", ועל כן ברגע שמסר לשליח יצא ידי חובתו. מנגד, ראובן טען, שלוי אינו השליח שלו כלל וכלל, שהרי ביטלו קודם שהגיע לשמעון לקחת הכסף.^[2] השו"ע פוסק ששמעון פטור מלשלם.

ומדוע כשראובן ביטל השליחות פסק המחבר ששמעון פטור מלשלם, הרי סוף סוף התברר שלוי אינו שלוחו של ראובן?

מהרש"ל מבאר, ששמעון פטור משום שהוא אנוס, שלא יכול היה לדעת שראובן ביטל השליחות. ועוד ביאר, שאם נאפשר לבטל את השליחות, יש חשש שכל אחד יבוא לבטל שליחותו בפני שני עדים, ואח"כ יטיל את האחריות על הצד השני.

מנגד הרמ"א חלק על השו"ע, וז"ל: "וי"א דחייב, אלא א"כ כתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך". הרמ"א פוסק ששמעון חייב, אלא אם כן כתב ראובן הרשאה ללוי לקבל זכויות בתביעה, כך שלא יכול היה לבטל את לוי. אבל אם לוי הוא שליח גרידא ללא זכויות בתביעה, לדעת הרמ"א שמעון חייב.

לכאורה, ניתן ללמוד מהמחלוקת שראינו בין השו"ע לרמ"א לנידון דידן: בשאלתנו, ראובן לא ידע שלוי עשה תנאי בערבות שלו עם שמעון, וכך גם במחלוקת השו"ע והרמ"א, הלווה לא ידע שהמלווה ביטל השליחות. ולכאורה, כשראובן רוצה להוציא מן לוי הערב כסף (וקיי"ל המוציא מחברו עליו הראיה) - אם לוי פוסק כדעת השו"ע - כשם שפטור במקרה של השליח את הלווה, מחמת שלא ידע בביטולה של השליחות, כך כאן ראובן יוכל לגבות מלוי הערב, כי ראובן לא ידע על התנאי שלוי עשה בערבות - והוא אנוס. אך אם לוי יוצא ביד רמ"א, כשם שפסק הרמ"א לגבי הדין של השליח, שהדבר תלוי אם הוא שליח בפועל או לא - כך לא יוכל ראובן לגבות מלוי, כי סוף סוף אינו ערב.

דברי הנתיבות

אבל באמת יש מקום לחלק בין המקרים:

בנתיבות המשפט (על השו"ע לעיל) כתב, שאם ראובן מבקש משמעון שילווה ללוי, וראובן מתחייב להיות ערב - הדין הוא שאפילו אם מת הערב לפני ההלוואה ולא ידע המלווה על כך - יכול לגבות המלווה מיורשי הערב. יסוד החיוב, הסביר הנתיבות, שהמלווה הוציא הוצאות על פיו של הערב, וכיוון שהוציא הוצאות רק בגלל שסמך עליו - א"כ גם אם מת הערב, כל שלא ידע המלווה שהערב נפטר, היורשים חייבים. וכל שכן אם הוא ביטל את הערבות והמלווה לא ידע, שסוף סוף הוא הוציא הוצאות על פי הערב ולא יעזור לו לבטל הערבות, שאי אפשר לבטל הערבות, אלא אם כן יבוא הערב אל המלווה לפני שתהיה הלוואה, ויגיד לו שהוא לא ערב. מה שאין כן בשליח, הלווה לא שומע שום דבר מהמלווה, שהרי אינו נמצא לידו, אלא סיבת הפטור קשורה לשאלה אם הוא שליח של המלווה או לא, ואם אינו שליח של המלווה - הרי הניח כספו על קרן הצבי. ואין זה דומה למקרה של הערבות שאדם שומע מפי הערב "תן לו ואני מתחייב", ששם נקרא "הוציא הוצאות על פיו", שחייב גם אם נפטר הערב והמלווה לא ידע.

וא"כ, ביטול שליחות יכול להיות שלא בפני שליח, ואילו בערבות חייב הביטול להיות לפני המלווה.

נדגים בעזרת משל: אדם שזרק רימון ומת לפני שהרימון התפוצץ - מה הדין? הדין הוא שחייב, כי סיבת החיוב התחילה כשזרק הרימון, למרות שברגע החיוב, כשהתפוצץ הרימון, כבר לא היה חי. כך גם לגבי ערב - למרות שכאשר נתן המלווה את הכסף הערב לא היה קיים, עדיין סיבת החיוב קיימת.

דינא דגרמי

יש כאן סיבה נוספת לחייב את יורשי הערב, גם אם נאמר שהערבות בטלה - וזאת משום דהוי 'גרמי', שאם גרם לחברו נזק וודאי - שסמך על דבריו וכתוצאה מכך הפסיד את כספו, חייב.

ביחס לדינא דגרמי, הרמ"א (חו"מ, סימן קכט) נתן ציור לדבר: ראובן מבקש משמעון הלוואה, ושמעון, שסומך על לוי שואלו אם ראובן הוא אדם נאמן, ולוי עונה לו שהוא יכול להיות רגוע. רק תודות לעצתו של לוי לשמעון, מלוה שמעון לראובן. אח"כ התברר שלראובן אין מה להחזיר. כתב על כך הרמ"א, שאפילו לא נעשה ערב בהדיא, רק שאמר לו לסמוך עליו - הרי זה כמו ערב וחייב. הנתיבות העיר, שמשמע מהרמ"א שאין כאן חיוב מדין ערבות, אבל עדיין חייב מדינא דגרמי. [נפק"מ לדעה שפוטרת מדיני גרמי את היורשים.]

בכל אופן, ברור שבמקרה ששאלנו לוי חייב לשלם משני טעמים: או מטעם שלא ניתן לבטל ערבות אלא בפני המלווה, או שאפילו אם נחשיב את ביטול הערבות כתקף, יהיה חייב מטעם גרמי, שגרם נזק באופן ישיר, שהרי המלווה סמך על לוי הערב ובגללו נתן הלוואה.

גביית לוי מן הערב שלו

ראינו א"כ, שראובן יוכל לגבות מלוי את החוב, ונותר לברר במקרה ששאלנו - שהתברר שיש רק ערב אחד (זבולון), האם לוי יוכל לגבות מהערב שלו את הסכום.

השו"ע (חו"מ, קלב, ג) הביא שתי שיטות באחד שהיו לו שני ערבים ורצה לגבות מהם. וזו לשונו:

שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מהערב, יפרע מאיזה מהם שירצה, ואם לא היה לאחד מהם כדי החוב חוזר ותובע מהשני שאר החוב (הרמב"ם). ויש חולקים ואומרים, שאם יכול להפרע משניהם לא יפרע מאחד מהם הכל, אלא גובה מזה מחצה ומזה מחצה, אלא א"כ אין לאחד מהם שאז גובה מהשני הכל. ואם אמר ממי שארצה אפרע, יפרע מאיזה מהם שירצה (הראב"ד).

לדעת הרמב"ם, כשלמלווה יש שני ערבים, הוא יכול לבחור לתבוע את כל הכסף מאחד מהם ולא חייב לקחת מחצית מכל אחד. ואילו לראב"ד, אם יש לשני הערבים מה לשלם, ניתן לגבות רק מחצית מכל אחד, ורק אם לאחד אין ממה לשלם - יכול לפרוע הכל מאחד הערבים.

בנידון שלנו - לפי הרמב"ם, ברגע שערב חתם על ערבות הוא התחייב לפרוע הכל, ויכול לוי לגבות מאחד הערבים הכל. אבל לראב"ד יש משמעות שיש שני ערבים, שכן כל ערב התחייב לשלם חצי, ולא את כל הסכום. לכן לדעת הראב"ד יוכל לוי לגבות רק חצי מהסכום, שאותו ערב התחייב לשלם, ואילו את החצי השני לא יוכל לגבות, שכן הערב של לוי כאילו עשה תנאי שישלם אותו רק אם לא יהיה לצד השני מה לשלם, וכיוון שאין עוד ערב נוסף, הוא פטור.

למעשה

ראובן יוכל לגבות מלוי הערב את חובו, מטעם שלא ניתן לבטל ערבות שלא בפני הערב, וגם אם נאמר שניתן - עדיין חייב לוי לשלם מדינא דגרמי.

לוי רשאי לגבות רק מחצית מהסכום מהערב זבולון, משום שהערב יכול לומר קים לי כשיטת הראב"ד.

---

Add your comments:

I agree that my comment appears on the site