Yeshivat Kerem B'Yavneh

חידוש מצות פתיל תכלת בימינו | חלק ג'

BackBack to Main Page

By: ר' יצחק אמסלם

מאמר הלכתי בעניין התכלת בציצית (זמן קיץ תשע"ו)


רבנים ודמויות תורניות רבות בדור האחרון מטילים תכלת מהחילזון ארגמון קהה הקוצים. מנגד, רוב מניין ובנין של גדולי הדור[1] אינם מצדדים בכשרותו של החילזון למצווה ואף מתנגדים להבנה זו. נציין כאן את הטענות העיקריות של שני הצדדים בע"ה.


א. ספיקא דאורייתא לחומרא


אחת הטענות הנפוצות של המצדדים בחילזון דידן היא שתכלת בציצית היא מצווה מדאורייתא, ובספק אזלינן לחומרא. על כך השיבו המתנגדים לזיהוי החילזון על פי דברי הפמ"ג (סימן קצד אשל אברהם סק"ג) דעד כאן לא אמרו ספיקא דאורייתא לחומרא אלא במקום שעל ידי שיחמיר יקיים את המצווה בודאי. אבל היכא שגם אם יחמיר ספק אם יקיים את המצווה בוודאי, אינו חייב להחמיר. דוגמא לכך מצאנו בעניין ברכת המזון, כתב מרן בשו"ע (רט,ג): "כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף חוץ מברכת המזון מפני שהיא של תורה". המסופק צריך לברך שנית, ובסופו של דבר בוודאות קיים את המצווה, מה שאין כן בתכלת, שגם אם נטיל תכלת זו בציציותינו, הספק עדיין עומד על תילו ולא הוכרע הדבר.


על כך השיב הרב הגרז"ן שליט"א[2] בשם האדמו"ר מראדזין. הר"ן במסכת סוכה כתב, שבשמחת תורה נוי סוכה הוא מוקצה, משום שבזמן בין השמשות חייבים לאכול בסוכה מדין ספיקא דאורייתא. מכאן שחייב להחמיר ולקיים המצווה מספק אף אם עדיין מסופק אם קיים.


ועוד השיב על כך בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' ב) שדברי הפרי מגדים הם חידוש בסברא. וכן מצאנו בשו"ע (תקצג,ב) שאם התוקע יודע לתקוע רק סדר אחד מתשר"ת תש"ת תר"ת, צריך לתקוע. וביאר שם הב"י הטעם שחייב לתקוע שמא יצא ידי חובה באותו סדר[3].[4]


ב. ארגמן מול תכלת


אחת הטענות של רב אֻשר היא שמהארגמון קהה הקוצים ניתן היה להפיק שני מיני צבעים, צבע ארגמן (אדום) וצבע תכלת. ואם כן, מניין לנו שהמצבורים שנמצאו שימשו לתכלת ולא לארגמן?


ניתן לכאורה להשיב על דבריו בשני אופנים:



  1. אצל היהודים צבע התכלת היה נפוץ יותר מהארגמן. למרות שבבית המקדש היה צורך בארגמן, מכל מקום השימוש השוטף אצל היהודים היה בוודאי לצורך תכלת בציצית.

  2. באזור צור, שם נמצאו מצבורי קונכיות של ארגמון קהה קוצים. היו שתי מצבורים של קונכיות: ארגמון קהה קוצים (ממנו ניתן להפיק ארגמן ותכלת) וארגמון חד קוצים -אדומת הפה (ממנו ניתן להפיק רק צבע ארגמן). כך שיתכן מאוד לומר שחלוקת החלזונות לשתי ערימות מלמדת על השימוש במצבור הראשון לתכלת ובשני לארגמן. 



ג. השערה או אומדנא?


הטענה המרכזית לענ"ד לטובת זיהוי הארגמון קהה הקוצים כחילזון התכלת היא: אם היה קיים בימי קדם חילזון נוסף שעונה על כל (או רוב רובם של) הגדרים והוא אינו כשר לתכלת, לא היה על חז"ל לשתוק מיניה! שהרי הדבר יכול לגרום בקלות לטעות של הרבים. עצם העובדה שלא הוזכר חילזון כזה מעידה על כך שהיה רק חילזון אחד כשר למצווה והוא הארגמון קהה הקוצים.


כנגד דברים אלו הגיעה טענתו המרכזית של בעל מנחת אשר, שההלכה לא אמורה להסתמך על השערות מחקריות מהסוג שהוזכר במאמרים הקודמים (ארכאולוגיה, היסטוריה, כתבים יווניים עתיקים ועוד), אלא על מסורת מוצקה או ראיות חד משמעיות:


לא כך היא מחשבת ההלכה, אין זו דרכה ולא זו שפתה. וההשערה[5] אינה ראיה כלל ועיקר. וכנגד כל השערה לעולם אפשר להעלות השערות אחרות... (ההדגשות במקור).


הרב שמואל טל שליט"א השיב על דבריו בשיעור שמסר, ונציג כאן את עיקרי הדברים. מצינו במקומות רבים בגמרא ובפוסקים שמסמכים על אומדן הדעת[6] כדי להכריע את ההלכה, גם בדיני נפשות. דוגמא מרכזית לכך מהגמרא בקידושין (פ ע"א):


א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן... סוקלין ושורפין על החזקות, כדרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא: איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה ונשרפין זה על זה. א"ר שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מעשה באשה שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו, ובא עליה, והביאום לבית דין וסקלום. לא מפני שבנה ודאי, אלא מפני שכרוך אחריה.


עומדים לפנינו אשה וילד שחייבים סקילה בעקבות עדות על מעשה הביאה, ואנחנו קושרים את הקשר המשפחתי בניהם (אמא ובן) באמצעות הבנה/השערה של המציאות – אומדנא דמוכח. כלומר שגם במקרים בהם לא מוכח כלל בוודאות שהמצב שאנו רואים מעיד על מה שקרה לפני כן, בכל זאת אנו אומרים שמסתבר והגיוני לומר שהמצב בהווה יכול ללמד אותנו על מה שקרה בעבר.


ואם יקשה המקשה מהגמרא בסנהדרין (לז ע"ב):


תניא, א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, או אני או אתה! אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה 'על פי שנים עדים יומת המת'.


הרי יש כאן אומדנא ברורה מאוד ובכל זאת לא נענש הרוצח? יש לחלק: כדי לענוש יש חובה על העדים לראות את גוף מעשה העברה. משא"כ כאשר אנו עוסקים בהבנת הרקע למקרה, שם הסתמכה הגמרא על אומדנא כפי שראינו.


בנידון שלנו ראינו מתוך מקורות חיצוניים רבים, וכן מקבילות שלהם בחז"ל, שמאוד מסתבר לומר, ואומדנא דמוכח שחילזון ארגמון קהה קוצים הוא החילזון ששימש את אבותינו לצביעת התכלת בציצית.


ד. לסיכום


במאמרים אלו זו ניסיתי להציג במעט מזער סוגיה שבשנים האחרונות הפכה למעשית אצל רבים. סוגיה זו מבטאת ביתר שאת את החיבור הטבעי שבין עולם ההלכה לעולם המדע. נראה שהעמודים עליהם נשענים הפוסקים המצדדים בארגמון קהה הקוצים הם רחבים ויציבים כארזי הלבנון, ובוודאי שכדאי לכל אחד לחוש להם ולו מצד הספק שבדבר.[7] שנזכה לקיים את המצוות בשלמות ולכוון לאמיתה של תורה.



(פורסם באשכולות 384 # חקת תשע"ו)



 





[1] שמעתי עדות מכלי ראשון מפי ר' יואל גוברנמן (יו"ר עמותת פתיל תכלת) שהיה אצל מרן הגרע"י ואף הדגים לו את הצביעה. במהלך הביקור היו שם עוד אנשים שבאו לרב בעניינים אחרים, כך שהרב לא התפנה לשמוע לעומק את טענותיו. בסוף הביקור אמר להם הרב שעדיין יש ספק בדבר. זוהי הפעם היחידה שאנשים שעוסקים ומכירים לעומק את הסוגיא פנו למרן. לענ"ד ניתן להסיק מכך שא"א לומר בוודאות שהוא פסל את העניין נחרצות.




[2] דבריו מופיעים בהסכמה לקונטרס 'לבוש הארון' (המופץ בישיבה).




[3] אמנם מסיבות אחרות תב שם שלדעתו הספק לעניין התכלת אינו מוגדר כספק כלל, וע"ע לקמן.




[4] יש להעיר כי מרן הגר"מ מאזוז שליט"א טען (ראה בעלון 'בית נאמן' פרשת קרח תשע"ו), שאין כאן ספיקא דאורייתא מטעם אחר. לדבריו, לא שייך סד"א לחומרא אלא בספק איסור - שאם יעשה מעשה יש ספק אם יעבור איסור דאורייתא, או בספק ביטול מ"ע - שאם לא יעשה יש ספק אם יבטלה (כגון אתרוג ספק מורכב – שייטול), אבל בנ"ד גם אם לא יטיל תכלת יקיים את המצוה, דהתכלת אינה מעכבת את הלבן (מנחות לח ע"א), ובזה לא אמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא. עכת"ד. ונראה דס"ל דמ"ש התכלת אינה מעכבת היינו גם אם ידוע בוודאות מהי התכלת (ובאמת יש בזה מחלוקת ראשונים ואחרונים), ושאני מתפילין ש"י וש"ר שהן שתי מצוות נפרדות ואינן מעכבות זו את זו רק כשאין לו, אבל אם יש לו מחויב להניח שתיהן, ועל כן בספק אמרינן סד"א לחומרא. ומ"מ הרב עצמו לובש ציצית תכלת, אבל לא בתורת חיוב וכנ"ל. עיין בעלון הנ"ל ובשו"ת מקור נאמן ח"ב. [הערת עורך]




[5] כפי שכבר נאמר, לכאורה ריבוי הראיות וההוכחות לא יכול להיקרא השערות בעלמא.




[6] אומדנא: הערכת כוונת האדם במעשה ידוע או בדיבורו; קביעת המציאות של המעשה על ידי הערכת תנאים ונסיבות ידועים. (מתוך האנציקלופדיה התלמודית, כרך א, ערך 'אומדנא').




[7] עיין לעיל בהערה 4, ולפ"ז מצד ספק אין לחוש [העורך]



Shiur ID: 7140

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments: