בשבוע שעבר עסקנו בשאלת "הכיבוש והמוסריות", וביארנו שאין סתירה ביניהם, ואנו כאומה פועלים לצורך המגמה הכללית של ריבוי כבוד ה' אף אם נאלצים להשתמש במלחמה - אמצעי הנוגד את תכונותינו הטבעיות.

כל זה מבחינה לאומית, וכמו שנתבאר שאין זכויות לאומיות לעם אחר בארץ ישראל. אך שונה הדבר ביחס לזכויות הפרט.

פעם כתבו בעיתון על ערבי שנמנם באוטובוס וחלץ את נעליו. והיו שעשו מעשה קונדס והחביאו לו את הנעלים. וכתב הרב צבי יהודה זצ"ל למערכת העיתון:

מחויבני להביע את צערי על פרסום הרשימה המכאיבה: "סכסוך הנעלים בדרך לאילת". אם לצערנו קרה מקרה מחפיר כזה, של סיפור עלבון וצער כזה, מתוך התלוצצות פרועה ומושחתת זו, ע"י אנשים מתוכֵנו, אל בני אדם משכנינו הגרים ויושבים בתוכנו, הלא יש להוקיע זאת ולהתבייש בזה, ולחפש דרכים כיצד לפייס את הנעלב, המזדמן לתומו בינינו, ולתקן את המכשלה הזאת, שלא יישנו חלילה עוד מקרים נוראים כאלה אצלנו, ולסלק את חילול השם, העוון הזה מעלינו, ולא לפרסם את זה בתור 'חכמה' מעניינת.

ופעם אחרת כשראה נערים מתגרים בערבים עוברי אורח כתב למנהל ביה"ס:

לכבוד המנהל והמורים של בית הספר. הנני מחויב להעיר את כבודם על הענין דלהלן: היום בשעות שלפה"צ בעברי על פני ביה"ס והלאה לרחוב יפו – בן יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי ביה"ס פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב שעברו אז שם. פעמיים - יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו שותפים בענינם כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של ביה"ס. אח"כ שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן-יהודה. נצטערתי ונתבישתי למראה-עיני זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם ולהעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי ביה"ס. לא כולם – כל חבורת הילדים יוצאי ביה"ס – עסקו באותה פגיעת התגרות מגונה. אלא איזה מהם, וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה. אעפ"כ מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חנוכית יתירה ומיוחדת לבטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי הישובי והמדיני, של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים". במובן האישי אסור להעליב ולפגוע, במובן הלאומי יש להודיע בכל תוקף שהארץ הזאת שלנו ולא שלהם. יש הבדל במוסריות בתחום האישי והלאומי. ויתורים ביחס הלאומי הם חוסר מוסריות. ואילו חוסר מוסריות כלפי היחיד היא דבר פסול בתכלית.

על המוסריות שלנו ועל חוסר המוסריות של אומה"ע כתב הסופר עזריאל קרליבך, העורך הראשון של "מעריב", בעיצומה של תקופת השואה – תש"ב.

עליך הורגנו כל היום: כולנו יודעים ומרגישים בכל נימי נפשנו: הרוגים אלה לא במיתתם קדושים נהיו, אלא בחייהם קדושים היו. עיירות אלו שנחרבו עמדו על רמה מוסרית, ששום עם, הנתון בתנאים דומים לא היה מגיע אליה ולא הגיע. אם על מאזני הצדק יונחו, יעלה משקלו של בית מדרש עזוב ועלוב אחד על כל הטירות והארמונות המפוארים שבעולם. אם לפי יחוס המוסר ימדדו, יגדל יחסו של קטן הרבנים בעיירה הגאליצאית הנידחת על יחס המוסר של שושלות כל האצילים האדירים. ואם תמימות הנפש וטוהר המחשבה יהיו המשקלות, יעלה שואב מים אחרון בברדיטשב על כל גיבורי העמים המהודרים.

אין בין קדושי האומות בכל דורותיהם המגיע לקרסוליו של רבי לוי יצחק, ואין בכל ספרותם העממית אף דמות-דמיון הזכאית ליצוק מים על ידי בונצ'ה שוויג: ואם מידת כנות העמל לתיקונו של עולם תהיה אמת המידה, מה ערכם של כל הקלובים הפוליטיים האדירים שלהם לעומת ערכה של חברת "עין יעקב" פשוטה בבריסק דליטא?

הם לא הרגו אותם, מפני שהיו חלשים מהם, אלא מפני שהיו טובים מהם. לא הרסו את הגטאות מפני שהפיצו חיידקי טיפוס ומגפות, אלא מפני שגם בצפיפותם הפיצו קרני אור וחיידקי קדושה, שהטמאים לא יכלו לעמוד בפניהם.

הם התעללו ביונקים אילמים, מפני שכבר ממבטו של ילד יהודי בן-יומו מבריקה תביעת הצדק ומסנוורת עיני רשעים. הם התפרצו לעליות הקיר, מקום שם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה, מפני שכל עוד קול זה נשמע בעולם, אין השטן יכול לישון במנוחה. עליך הורגנו כל היום.

אין אנו מבקשים רחמים. אין נכדיו של רבי חיים מבריסק ותלמידי תלמידיו של הגאון מוילנה זקוקים לרחמנות. דרך ארץ אנו דורשים מכל הגויים, עמידת דום בפני העיירה היהודית, לא במיתתה בלבד אלא אף בחייה.

ושינוי ערכים אנו דורשים, שינוי מן היסוד. הנהגת סדר עולם שיכיר במותר האדם מן הבהמה. סולם ערכים, שבו יעמדו בשלב הראשון הראויים להקרא אדם ובשלב האחרון – הקיבוצים, שפשטו מעליהם את צלם אלוקים. תאמרו: ימות המשיח? ימות "ונהרו כל הגויים"?

אמנם כן. זו תשוקתינו ותשוקת אבותינו לגאולה שלמה. זו עמידתנו בגויים האומרים שהגואל כבר בא, להראות להם באצבע: ראו, ותיווכחו שעוד לא בא, עוד לא הבאתם אותו, עוד לא התחלתם לטרוח להביאו.

עלינו לומר נוכח תהלוכת המוות של העיירה: הסתכלו וראו, הם מובלים להורג. על לא עוול בכפם. בדיוק על שלא היה עוול בכפם. זה כל חטאם. לכן שנואים הם. לכן הם מוצאים למרמס. לקדש שם שמים עלי אדמות.

ראו והביטו: הם הולכים לקדש את השם. הם בלבד!

(פורסם באשכולות 379 # במדבר תשע"ו)

(קישור למאמר השלם)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion