[1]ביום העצמאות, על פי תקנת הרבנות הראשית, אנו אומרים לפני תפילת ערבית את מזמור ק"ז שבתהילים. תוך כדי קריאת מזמור זה, אנו נזכרים במאורעות שחלפו על עם ישראל במאה השנים האחרונות, לטוב ולמוטב, על ידם נבין טוב יותר את המשמעות של הקמת מדינת ישראל, לכל צדדיה, חסרונותיה ומעלותיה.

(א) הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

בכל מקרה ובכל מצב, לא משנה מהי ההשקפה שלנו, אנו מצווים על הודאה לקב"ה, מכיוון שהוא טוב, מקור הטוב, ורצונו להיטיב. גם אם לא תמיד נראה לנו שמה שקרה הוא טוב, וגם אם לדעתנו המדינה שקמה היא מעשה שטן והיא הצרה היותר גדולה מכל אלו שקדמו לה. חסדו של ה' הוא "לעולם", תמידי ומוחלט.

(ב) יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: (ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם:

אכן, לאחר כמעט אלפיים שנות גלות, שבנו הביתה – לארץ ישראל. נגאלנו מכל הצוררים אותנו, ובעיקר מהנאצים ימ"ש, שעלו על כולם ("מיד צר" בגימטריה – "גרמנים" [עם הכולל]^[2]).

מכל העולם עלו היהודים לארץ – מעירק (מזרח), ממרוקו (מערב), מפולין (צפון) ומארה"ב (מִיָּם – מעבר לים).

דא עקא, בא"י קמה מדינה המיוסדת על אדני ההשכלה והחילוניות ומנהיגיה ומקימיה ברובם רחוקים כמטחווי קשת מכל זיק של תורה ומצוות. בדרך זו הם מנסים לחנך גם את דורות הבאים, ומצהירים הם ברורות וגלויות – אנו נקים מדינה חילונית ש"דבר אין לה עם הדת".

(ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: (ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: (ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם: (ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: (ח) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב:

בקריאת פסוקים אלו אי אפשר שלא להיזכר בעליית יהודי תימן ועוד דרך המדבריות והשממה, כאשר בסופו של דבר זכו להגיע לארץ הקודש ולחונן את עפרה.

אך תוך כדי דיבור נזכרים אנו במעשים הנוראים שנעשו להם כאן במדינת ישראל. אלפי ילדים מעולי תימן נלקחו מבית הוריהם, גזזו להם את הפאות, זרקו להם את הכיפות והפכו אותם לחילוניים לכל דבר. היו מיהודי תימן של אותם הימים שאמרו בכאב "מפני חטאינו גלינו לארצנו"...

(י) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: (יא) כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ: (יב) וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר: (יג) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: (יד) יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: (טו) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (טז) כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ:

מה מתאים ל"אסירי עני וברזל" או ל"בריחי ברזל" יותר מ"מסך הברזל" של ברית המועצות. בחסדי שמים גדולים נפל "מסך" זה וכמליון יהודים שרובם איבדו כמעט כל קשר ליהדות, עלו ארצה.

אבל שוב מעשה שטן - עלייה המונית זו גוררת בעקבותיה גיורים המוניים כאשר רוב ה"מתגיירים" כלל לא מתכוונים לשמור תומ"צ. אולי היה עדיף שיישארו שם...

(יז) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: (יח) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: (יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: (כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: (כא) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (כב) וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה:

אנשי העלייה הראשונה והבאים אחריהם, נאלצו להתמודד עם מחלות רבות תוך כדי יישוב הארץ, בייבוש הביצות וכדו' חלו הרבה מהם במלריה ובמחלות נוספות, והיו רבים שלא שרדו מחלות אלו. אך בחסדי ה' הצליחו להתגבר על הקשיים, וכיום יש לנו מדינה מיושבת ומטופחת.

אך גם כאן היה לנו הדבר למוקש. ברוב נקודות ההתיישבות התיישבו יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, וגרוע מכך - "שמו"צניקים" שונאי דת, שמרגלא בפומייהו - "דרוס כל דוס, השמד כל חרד, השלך למים כל ירא שמים" וכיו"ב.

(כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים: (כד) הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה: (כה) וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו: (כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג: (כז) יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע: (כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם: (כט) יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: (ל) וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם: (לא) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (לב) וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ:

פסוקים אלו מזכירים לנו את ספינות המעפילים שחירפו נפשם להגיע לארץ הקודש ואף זכו לכך בחסדי ה' ובנפלאותיו.

אך בד בבד אי אפשר לשכוח את רבים מהמעפילים שלא ניתן להם להיכנס לארץ, הם נאלצו לחזור על עקבותיהם ולמצוא להם מקום אחר. שלא לדבר על ספינת ה"אלטלנה", שנורתה והוטבעה - בידי יהודים! - מול חופי א"י, ועליה יהודים רבים מאד. בוודאי שאי אפשר להתעלם מההתעלמות המכוונת של ראשי הציונות ממצב היהודים באירופה בזמן השואה. ישנן ראיות ברורות לכך שהיה לאל ידם להציל הרבה יהודים מגיא ההריגה, והם בחרו שלא לעשות כך.

(לג) יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן: (לד) אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ: (לה) יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם: (לו) וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב: (לז) וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה: (לח) וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט: (לט) וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן: (מ) שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: (מא) וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת:

זכינו ועלינו לא"י וביססנו את ההתיישבות בכל חלקי הארץ, מרמת הגולן ועד אילת. אנו רואים ברכה מרובה ביבול הארץ, הרבה למעלה מגדר הטבע. חבלי ארץ שבמשך מאות שנים לא הצמיחו פרי, פורחים כיום ומניבים יבול רב.

אבל "לא נשכח ולא נסלח" את הגירוש האכזר של תושבי גוש קטיף מבתיהם (וכן לפניהם - חבל ימית, ולאחריהם - עמונה, גבעת האולפנה וכדו'), בטענה שזה יביא "שלום" (כהמשך להסכמי אוסלו האיומים שהביאו רק חורבן והרג).

מה, אם כן, צריכה להיות מסקנתנו לאור כל האמור?

(מב) יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ: (מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה':

"ישר" הוא אדם היודע לראות את התמונה הכללית, אדם כזה אכן שמח בהבינו את גודל הזכות שנפלה בחלקנו, לחיות בדור "באי הארץ". ה"חכם" "רואה את הנולד", מתבונן כמה צעדים קדימה, ממתין בסבלנות ("וישמור אלה" – כמו "ואביו שמר את הדבר", ופירש"י: היה ממתין ומצפה מתי יבא) עד לגאולה השלמה, ויודע להתבונן על חסדי ה' גם לפני שהגאולה הושלמה.

***

בשולי הדברים: בשבוע האחרון התפרסם ראיון עם הרב שמואל טל שליט"א, ראש מוסדות תורת החיים, ובו פרס הרב את משנתו בעניין היחס למדינה וליום העצמאות. תמצית דבריו היא, שלא יתכן שמדינת ישראל היא גילוי של מלכות ה' כיון שיש בה הרבה פגמים והעומדים בראשה חוטאים ומחטיאים, וכיון שאין שני מלכים משמשים כאחד, איננו יכולים להזדהות עם מלכות כזו שאינה מלכות ה'. דברי הרב טל גררו תגובות רבות, חלקן נזעמות מאוד (המעוניין לקרוא את דברי הרב טל והתגובות יעיין באתר ערוץ 7).

אני חושב שהדברים דלעיל יכולים לעזור למי שהסתפק בצדקת הדרך כתוצאה מהדיון הנ"ל.

ואם ישאל השואל - אם הדברים הללו כ"כ פשוטים וברורים, איך טעו וטועים בזה כל גדולי הדור של הציבור החרדי?

התשובה היא לענ"ד, שאכן גם הם יודעים שהאמת היא שהמדינה היא שלב חשוב בגאולת עם ישראל, ושצריך להודות לה' על הקמתה, אך מטעמים חינוכיים הם מעדיפים להורות לציבור שלא להזדהות כלל עם המדינה, כדי שלא להיות מושפע רוחנית מהתרבות השולטת בה.

הציבור הדתי לאומי, לעומתם, בחר להיענות לאתגר הגדול הזה, להיות שותף בכל מערכות המדינה, על אף שיש לכך מחיר כבד ברמה הרוחנית הכללית של הציבור, שלצערנו ככלל היא ירודה משמעותית מזו של הציבור החרדי.

עלינו לעשות ככל יכולתנו שהחיבור למדינה לא יפגע ח"ו בחיבור לתורה ולמצוותיה, ולהתפלל לקב"ה, צור ישראל וגואלו, שיעזרנו על דבר כבוד שמו ויסייע לנו לעמוד באתגר הגדול והקדוש הזה, לעבוד את ה' באמת ובשלמות, בארץ הקודש שזיכנו ליישב מחדש בחסדיו המרובים.

(פורסם באשכולות 376 # אמור תשע"ו)

---

Add your comments:

I agree that my comment appears on the site