Yeshivat Kerem B'Yavneh

שיעור במנהיגות

BackBack to Main Page

By: Rav Ze'ev Rones

מאמר העוסק בהתנהגות מנהיגי ישראל בעת משבר (זמן חורף תשע"ו)

Acrobat Download the Shiur

א.       פתיחה


ב.       אברהם אבינו


ג.        אהרן הכהן


ד.       פנחס


ה.       משה רבנו בחטא העגל


ו.        משה רבנו במי מריבה


ז.        המגלים של יהושע


ח.       יונה בן אמתי


ט.       אסתר המלכה


י.        דברי סיום


 



  1. פתיחה



חיים אנו בתקופה בה "פרשיה רודפת פרשיה". כמעט בכל יום מודיעים כלי התקשורת על חשד נוסף בו חשוד איש ציבור. התרגלנו כבר לראות תיקי חקירה המתנהלים נגד מנהיגים בכירים ובתקופה האחרונה, אף ריצוי עונשי מאסר של נשיא מדינה וראש ממשלה לשעבר. נראה שצו השעה הינו לימוד 'מוסר הנהגה', לימוד סוגיה זו של המוסריות הדרושה ממנהיג ואיש ציבור בישראל. מהעיון בתולדותיהם והתנהגותם של אבות האומה, נוכל ללמוד שיעור חשוב ביותר בסוגיה זו.


בהקדמתו לספר בראשית, מסביר הנצי"ב מדוע הנביאים כינו ספר זה בשם "ספר הישר", כפי שכתוב: "הלא היא כתובה על ספר הישר" (יהושע י, ג), "הנה כתובה על ספר הישר" (שמואל ב א, יח). הנצי"ב אומר שהכינוי "ישר" נאמר על אדם שמלבד חסידותו וצדקותו לפני ה', מתנהג הוא ביושר והגינות עם כל בני האדם.


שהקב"ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.


על פי זה הוא מסביר, שהאבות נקראו ישרים על שם שמלבד צדקותם וחסידותם "עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם". כדי שאף אנו נהיה "ישרים" עלינו ללמוד מסיפורי הישרים הכתובים בספר הישר ובשאר ספרי תורתנו הקדושה.


ברצוני להתמקד בהתנהגותם של מנהיגי עם ישראל בעתות משבר ובאירועים מיוחדים, ולראות איזה שיעור ניתן ללמוד מהם בעניין מנהיגות.



  1. אברהם אבינו



לפני שה' הופך את סדום ועמורה, ה' אומר "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" (בראשית יח, יז), ה' מספר לאברהם מה הולך לקרות בסדום ונותן לאברהם הזדמנות להתפלל עליהם. ה' מנמק את ההחלטה לעדכן את אברהם בנעשה בסדום: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'..." (שם פס' יט). וצריך להבין, מה הקשר בין הדברים? מדוע העובדה שאברהם מחנך את בניו ואת ביתו מחייבת שה' לא יכסה ויסתיר מאברהם את מעשה סדום?!


ה'חתם סופר' במאמרו "פיתוחי חותם" (מובא בהקדמתו לשו"ת חת"ס חלק יו"ד) מסביר שאברהם אבינו למד לקח מהתנהגותו של חנוך שהיה בדורות שלפניו. על חנוך נאמר "ויתהלך חנוך את האלוקים, ואיננו כי לקח אותו אלוקים" (שם ה, כד). חנוך התקרב כל כך לה' שמרוב דביקות הוא נפרד ממגבלות הגוף החומרי ודבק בשכינה. ובלשונו של החת"ס:


מי לנו גדול מחנוך אשר מעוצם תשוקתו ודביקותו בה', נתפרדה החבילה חברת ארבע היסודות, חדל להיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום העומדים את פני המלך לשרתו.


אברהם החליט שלא זו הדרך שחפץ בה ה'. שהרי עם כל צדקותו של חנוך, הוא עזב את העולם והשאיר את בני דורו ברשעותם, עד כדי כך שלא הרבה זמן אחר כך, הם נשמדו בזמן המבול. חנוך מרוב פרישותו ומרוב המרחק שהיה בינו לבין בני דורו, לא הצליח להשפיע עליהם ולגרום לדורו להיטיב את מעשיהם. חנוך עלה והתעלה, דבק בה' בצורה המושלמת ביותר, אך בני דורו נשארו בכל פחיתותם. אברהם מחליט שאין זו דרך ה'. להקב"ה לא חסר מלאכים במרום, הקב"ה מחפש "אנשי קודש", אנשים שחיים בעולם הזה, עם כל נמיכותו וגשמיותו, ובכל זאת מצליחים להחדיר את הקדושה ואת דבר ה' לתוך עולם החומר. ה' חפץ בצדיקים שמעורבים בדעת עם הבריות ומשפיעים מצדקותם על כל בני דורם. צדיקים שמתעלים בדרגות הקדושה אך מעלים את בני דורם יחד איתם.


כמובן, לדרך זו יש מחיר כבד. את דרגת ההתעלות והדביקות אליו מסוגל הצדיק להגיע בעצמו, לא יוכל להשיג עם בני דורו. כשהצדיק מקדיש מזמנו ומכוחותיו עבור הכלל, כמובן שהדבר בא על חשבון ההתעלות האישית שלו עצמו. אברהם מבין את המשמעות של הדרך אותה הוא בוחר ובמודע הוא מוותר על ההשגות הרוחניות אותם יכול היה להשיג לו היה נוקט בדרך של חנוך. אברהם מחליט שה' אינו חפץ באדם אחד שיהיה "צדיק יסוד עולם" אלא הוא חפץ בדור שלם שיהיו כולם צדיקים. אברהם מוותר על הדרגות הרוחניות שלו עבור הדאגה לכלל כולו.


על פי יסוד זה, מסביר ה'חתם סופר' מדוע ה' היה צריך להודיע לאברהם באופן מיוחד על הנעשה בסדום ואילו אברהם בעצמו לא ידע זאת בכוח נבואי:


אך אברהם אבינו עליו השלום באמת לא הגיע אל מדרגת נבואה כזו, כי לא היה לו פנאי להתבודד עצמו במחשבתו ולקשר נפשו במדרגת נבואה כזו, לפי שהיה מוטרד תמיד בלימוד התלמידים והיה דעתו מעורב בין הבריות להכניסם תחת כנפי השכינה. ואילו היו תלמידים האלו במעלה הנכונה, לא היה לימודו אותם מניעת התבודדות המחשבה. אך הם בתחילת לימודם היו במדרגה פחותה עד שהיה צריך להכניסם לאט לאט. ... ועל שהתנועע נפשו תמיד להתעסק עם קצרי דעת כאלו, לא נשאר לו פנאי להתבודד מחשבותיו לנבואה כזו.


לכן, כשה' רואה שאברהם לא הגיע לדרגת הנבואה, אך אין זה משום חיסרון באברהם אבינו, אלא אדרבה, משום השקעתו הרבה בכלל לקרבם וללמדם את ה'. וממשיך ה'חתם סופר':


כי אין חיסרון בשלמות נפשו, וכל מיעוט הכנתו אל הנבואה הוא רק ע"י שהוא מטריד עצמו לכבודי, ולמעני משליך נפשו מנגד וגוזל ממנה מעלת הנבואה. א"כ, לא יתכן שצדיק כזה יפסיד על ידי עבודתו באהבתו אותי.


זהו הסיבה שה' אמר "המכסה אני מאברהם", ה' אומר שלא יתכן שהוא יסתיר זאת מאברהם, שהרי כל הסיבה שהוא לא יודע זאת בעצמו בעזרת כוח הנבואה הוא "כי ידעתיו אשר יצוה את בניו...". על פי יסוד זה מסביר החת"ס מדוע מכל האבות, דוקא אברהם נקרא "אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח). כי אהבתו הגדולה של אברהם לה' היא שגרמה לו "להשליך נפשו מנגד" ולפעול לקרב את בני דורו לה'. אהבתו הגדולה של אברהם לה' גרמה "כמים הפנים לפנים" שה' אהב ביותר את אברהם ועל כן זכה לתואר "אברהם אוהבי".


כאמור, אברהם אבינו העדיף את הדאגה לטובת הכלל על פני הדאגה לרמתו הרוחנית האישית. התנהגות זו של דאגה לכלל בכל מקרה ובכל מחיר, מוצאים אנו אף אצל מנהיגים נוספים.



  1. אהרן הכהן



בפרשת תצוה, הקב"ה מצווה את משה רבנו על תהליך הכשרתם וקידושם של הכוהנים לעבודתם במשכן "וזה אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי ..." (שמות כט, א). אחד מהדברים שמשה נצטווה הוא לשחוט איל ולהזות מדמו "על תנוך אוזן אהרן ועל תנוך אוזן בניו הימנית ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית ..." (שם יט, כ).  משמע מהפסוק שכל איבר עליו מזים מדם האיל, יש להזות תחילה על אהרן ואחר כך יש להזות על בניו. כלומר, יש להזות על אוזן אהרן ואז על אוזן בניו. אחר כך יש להזות על בוהן אהרן ואז על של בניו ולבסוף יש להזות על רגל אהרן ואז על רגל בניו.


אמנם, בביצוע בפועל של ציווי זה רואים שמשה לא נהג כך. בפרשת צו כתוב "וישחט, ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אוזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית". (ויקרא ח, כג). רק אחרי שמשה סיים לגמרי להזות על אהרן נאמר "ויקרב את בני אהרן" (שם כד) ורק אז הוא מזה גם עליהם. אם כן, רואים שמשה רבנו שינה מהציווי שנצטווה ובמקום להזות אבר אבר, קודם על אברו של אהרון ואז על אברי בניו, משה רבנו מקדים את כל ההזאות על אהרן ורק אז ניגש להזות על בניו. מה הביא את משה רבנו לשנות מציווי מפורש של ה'?!


כותב על כך הנצי"ב (העמק דבר שמות כט, כ):


דמעשה העגל שהיה בין הציווי והמעשה גרם לדבר, דלפני מעשה העגל היו אהרן ובניו שווין בסגולת הכהונה, ורק משום שהיה אביהם וגדול מהם היה כהן גדול, אבל לאחר העגל שמסר נפשו על ישראל[1] ... שהיה כמו עוזר במעשה העגל מכל מקום ידע הקב"ה שהוא רק משום אהבת ישראל שמסר נפשו ונשמתו בשבילם, ומשום הכי מגיע לו ביחוד כהונה גדולה. ... ומשום זה הקדים משה להכשירו קודם לבניו.


כלומר, שלפי הנצי"ב אהרן "קונה" את זכות הכהונה בזמן מעשה העגל. קודם לחטא העגל, אהרן נבחר לכהונה הגדולה מפאת היותו "זקן השבט" ואביהם של שאר הכהנים, אך לא בגלל מעלה אמתית שהיתה בו עליהם. בזכות התמסרותו הטוטאלית והבלתי מתפשרת של אהרן עבור עם ישראל בזמן העגל ונכונותו למסור את הדבר היקר מכל שיש לאדם, את נשמתו ואת חלקו בעולם הבא, הוא נהיה ראוי באמת לכהונה הגדולה. משה רבנו הבין שהמניע היחיד של אהרן בהשתתפותו במעשה העגל היה לעכב את עשייתו, בתקווה שמשה רבנו יגיע טרם עשייתו. אהרן יודע שזו הסיכוי היחיד להציל אותם מהעבירה. ולמרות שאהרן הסתכן במעשהו זה, שהרי אם התוכנית לא תצליח והעגל ייעשה לפני שמשה רבנו מגיע, הרי שכעת אהרן שותף עמהם בעבירה. אך אהרן מוכן לכך כי זה היה הסיכוי היחיד להציל אותם. כעת מבין משה שאהרן נבחר לכהונה הגדולה, לא בגלל שהוא זקן השבט אלא בגלל שהוא מנהיג אמתי שמוכן לעשות הכל תוך הקרבה אישית עבור הכלל. בכדי לבטא עניין זה, משה מחליט לשנות מהסדר שציווה ה' והוא מקדים להזות על כל איבריו של אהרון אחיו, ורק כשהוא מסיים לגמרי עם אהרן הוא עובר להזות גם על הבנים, ובכך הדגיש והראה לכל שאהרן הוא בדרגה אחרת לגמרי מעל דרגת בניו.


למדנו מכאן שיעור נפלא במנהיגות, המנהיג האמתי הינו זה שאין לו שום אינטרס מלבד טובת הכלל עד כדי כך שהוא מוכן למסור את עצמו, את נפשו ואף את נשמתו, כשמבין שזהו הדבר הנצרך לטובתם.



  1. פנחס



הנצי"ב בדבריו בפרשת תצוה עורך השוואה בין אהרן לבין פנחס וכך הוא כותב:


ומשום הכי מגיע לו ביחוד כהונה גדולה, יותר מפנחס שזכה לכהונה גדולה משום שמסר נפשו על ישראל, ואהרן יתרה עשה למסור נשמתו בשבילם שהרי השתתף עמם בעוון חמור כדי להצילם.


לפי הנצי"ב, פנחס היה מוכן למסור את נפשו להצלת ישראל. שהרי כאשר זמרי עשה את המעשה וחוטא עם כזבי בת צור, פגעה מגפה בעם שהרגה עשרים וארבע אלף מישראל. פנחס מבין שהדרך היחידה לעצור את המגיפה היא בהריגתם של זמרי וכזבי. פנחס לוקח את הרומח בידו ויוצא לעשות מעשה, ביודעו שמבחינתו של זמרי, פנחס הוא רודף שבא להורגו ושמצד הדין מותר לזמרי להציל את עצמו בהריגת פנחס. למרות זאת, פנחס ממשיך במעשה מתוך נכונות של מסירות נפש ויוצא להרוג את זמרי. אך אהרן במעשה העגל עשה דבר גדול הרבה יותר, הוא לא היה מוכן למסור רק את נפשו, הוא היה מוכן למסור אפילו את נשמתו בשביל הצלתם של ישראל.


אמנם, נראה שגם פנחס עצמו הגיע לא רק לדרגה של מסירות נפש עבור ישראל, אלא גם הוא כאהרן, הגיע לדרגה של מסירות נשמה.


על הפסוק: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי  יִשְׂרָאֵל..." (במדבר פרק כה, יא) כותב ה'משך חכמה' שפנחס במעשה הריגת זמרי עשה שני דברים. הוא מסר את נפשו להצלת כלל ישראל והוא מסר גם את נשמתו בשבילם.


הוא מסר את נפשו כי כמבואר לעיל, הוא היה יכול להיהרג על ידי זמרי[2]. אך מחדש ה'משך חכמה, שהוא מסר גם את נשמתו ואלו דבריו (במדבר כה, יא):


השני, שהפקיר את כל העולם הבא וקנא לטובתם של ישראל, וכמו שאמרו (סנהדרין פב, ב) "ויעמוד פנחס ויפלל" (תהלים קו, ל) שעשה פלילות עם קונו - על אלה ייהרגו כ"ד אלף מישראל?! ... ובאהרן אמרו רז"ל (ויקרא רבה י, ג) שרצה להרחיקם עד יום מחר, עשה העגל, ומוטב שיתלו הסירחון בי ואל יאבדו ישראל. הרי מפני תועליות ישראל השליך כל חלקו בעולם הבא לאהבת ישראל. לכן ייחסו הכתוב "בן אהרן".


כלומר, שמלבד מעשה הריגת זמרי, פנחס גם בא בתביעה אל הקב"ה ודרש את הפסקת המגפה. פנחס לא וויתר על תביעה זו למרות שהגמרא אומרת שכששמעו את דברי פנחס - "בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא". בתלמוד ירושלמי (מסכת סנהדרין פרק ט) הגרסה היא ש"ביקשו לנדותו". כלומר, שבעקבות עשיית "פלילות עם קונו" פנחס כמעט איבד את חלקו בעולם הבא והוא היה מוכן לכך מתוך אהבתו ומסירותו הגדולה לעם ישראל ובכדי לנסות להצילם מהמגפה. במעשהו זה, פנחס הולך בעקבות סבו אהרן הכהן ומוסר אף את נשמתו בשביל עם ישראל ומשום כך הכתוב מיחסו אחר אהרן "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". השכר של שניהם אף הוא זהה ושניהם זוכים לכהונה גדולה.


 



  1. משה רבנו וחטא העגל



באמת, מידה זו של מסירות מוחלטת לעם ישראל, מסירות נפש ומסירות נשמה, מוצאים אנו כמובן גם אצל משה רבנו מנהיגם של ישראל. אחרי שה' מספר למשה על כך שישראל חטאו בחטא העגל, ה' אומר למשה (שמות פרק לב, י) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". משה רבנו מתפלל ומתחנן לה' שיסלח לעם ישראל ובסופו של דבר הוא אומר לה' (שמות פרק לב, לב) "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". רש"י במקום מציין שפסוק זה הינו "מקרא קצר", שהרי ברור מהפסוק שאם ה' לא יסלח לעם ישראל אז משה רבנו מבקש "מחני נא מספרך אשר כתבת". אך תחילת הפסוק אינו ברור, מה מבקש משה מה' אם הוא כן יסלח לעם ישראל? ועל כך עונה רש"י שעל הצד שה' סולח אז "הרי טוב, איני אומר לך מחני".


אמנם, ניתן לפרש את הפסוק באופן אחר. ישנם מפרשים הסוברים שפסוק זה אינו "מקרא קצר" כפי שכתב רש"י. האברבנאל (בפירושו על התורה, שם) אחרי שמביא את פירושו של רש"י, כותב:


 ונראה לי, שאין חסרון בכתוב הזה כלל, אבל ענינו שמשה רבינו קץ בחייו ובהנהגתו לעם ... ולכן ביקש במקום הזה ואמר: בין "אם תשא חטאתם", "ואם אין" – רוצה לומר שלא תשא חטאתם, בין להא ובין להא "מחני נא מספרך", כלומר: שימיתהו וימחהו מספר החיים שכתוב בו לפניו יתברך כל הכתוב לחיים. כי לא יחפוץ לחיות עוד על פני האדמה.


כלומר שלאברבנאל הבקשה של "מחני נא" אינה רק בתנאי שה' לא יסלח להם, אלא הבקשה תקפה בכל מקרה.


גם המלבי"ם בפירושו לפסוק זה[3], הולך בכיוון האברבנאל וכותב שבקשת "מחני נא" הינה בכל מקרה ואינה תלויה באם ה' יסלח להם או לא:


בין "אם תשא חטאתם" ובין "אם אין", מחני נא - ר"ל שאתה מצדך יכול להיות שתשא חטאתם, אבל אנכי קצתי בחיי ואבקש שתמחה שמי מספר חיים, כי טוב מותי מחיי ובזה מסר את עצמו למיתה.


בהסבר הדברים, שמעתי את הביאור הבא[4]: כשה' אומר למשה "הניחה לי ... ואכלם", משה כביכול אומר לה' שהוא אינו יכול לכלות את עם ישראל, שהרי "בראשית ברא אלוקים" וכפי שדורשים חז"ל "בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית". כלומר, שללא עם ישראל אין קיום לעולם וכל מעשה בראשית יחזור לתוהו ובוהו! על כך עונה ה' "ואעשה אותך לגוי גדול", כלומר, עם ישראל אמנם חטא, אך אתה לא, ולכן אני יכול להרשות לעצמי לכלות אותם ולהשאיר אותך ולהתחיל עם חדש ממך. כעת, משה רבנו מבין את החשבון של ה', והוא מבין שאם הוא עצמו היה חוטא יחד איתם, הרי שה' לא היה יכול להשמיד את כולם – שהרי ללא עם ישראל אין קיום לעולם, ורק בגלל שהם חטאו והוא לא, אז ניתן להשמיד אותם ולהשאיר אותו. אם כך, משה רבנו מגיע למסקנה שעצם מציאותו בעולם אינה לטובתם של ישראל. משה מכיר את טבעם שהם עלולים לחטוא שוב בעתיד, ומשה מכיר גם את עצמו ויודע שהוא לא יחטא איתם, ואם כן, אפילו אם בפעם הזאת, משה יצליח בעזרת תפילותיו להביא את ה' לסלוח לעם ישראל, מי יודע אם הוא יצליח בכך בפעמים הבאות שהם יחטאו. ממילא, אומר משה שלטובת עתידם של עם ישראל עדיף שהוא לא יהיה בעולם.


לפי הסבר זה, ניתן לפרש את הפסוק אחרת מרש"י. יתכן והפסוק אינו מקרא קצר ובאמת בפסוק ישנה רק בקשה אחת. "ועתה" – אומר משה, כעת שהבנתי את חשבונו של מקום. "אם תשא חטאתם ואם אין" –בין אם תסלח להם כעת על חטא העגל ובין אם לא תסלח להם. "מחני נא מספרך אשר כתבת" – הבקשה שלי היא אחת, והיא שאני אפסיק מלהתקיים בעולם, שהרי הקיום שלי עלול לאפשר להקב"ה יום אחד להעלות בדעתו לפגוע בעם ישראל. ואם כך, אני בעולם כזה איני רוצה להיות! ובלשונו של המדרש (דברים רבה (וילנא) כי תבוא פרשה ז) "ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם".


הגמרא במסכת ראש השנה (דף טז עמוד ב) לומדת מפסוק זה שביום ראש השנה שלושה ספרים נפתחים:


"מחני נא" - זה ספרן של רשעים, "מספרך" - זה ספרן של צדיקים,  "אשר כתבת" - זה ספרן של בינוניים.


ממילא, כשמשה מבקש "מחני נא", הוא מבקש להימחק מכל הספרים, של צדיקים, בינונים ורשעים. כלומר שהוא מבקש שקיומו בעולם ימחה ויישכח לגמרי ושכל השכר שמחכה לו לעתיד לבא, הכל ייעלם ויימחק! הרי שכאן אנו פוגשים וויתור גמור, לא רק על עולם הזה, אלא אפילו על עולם הבא, מתוך דאגה לטובתם של ישראל!



  1. משה רבנו במי מריבה



התנהגות זו של הקרבה טוטאלית של משה רבנו עבור עם ישראל, בא לידי ביטוי אף בפרשת "מי מריבה". אחרי שמשה מכה בסלע בשביך להוציא את מימיו, אומרת התורה (במדבר כ, יב):


וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:


מפרשי התורה מנסים להבין מה בדיוק היה חטאם של משה ואהרן, ומציעים אפשרויות שונות: עצם ההכאה בסלע במקום דיבור[5], חטא של כעס[6], הכינוי של עם ישראל בשם "מורים"[7] ועוד[8]. המכנה המשותף ביניהם הוא שבהחלט היה כאן חטא מסוים. אך על הנחה זו ניתן להקשות מספר קושיות.


ראשית, על הפסוק: "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה" (דברים פרק לג פסוק ח), כותב אונקלוס: "וללוי אמר תומיא ואוריא אלבישתא לגבר דאשתכח חסיד קדמך, דנסיתהי בנסיתא והוה שלים, בחנתהי על מי מצותא ואשתכח מהימן". כלומר, שכותב אונקלוס שהקב"ה ניסה את אהרן בניסיונות והוא עמד בהם באופן מושלם, והוא נבחן על מי מריבה ונמצא נאמן. אם כך, משמע שמי מריבה היתה הצלחה של משה ואהרן ולא חטא!


בנוסף, בתפילת גשם, אותה אנו אומרים בתפילת מוסף של שמיני עצרת כתוב:


זכור משוי מתיבת גומא מן המים, נמו דלה דלה והשקה צאן מים. סגוליך עת צמאו למים, על הסלע הך ויצאו מים – בצדקו חון חשרת מים.


נראה שמטרת התפילה היא להזכיר את צדקותם של אבותינו הקדושים ובזכותם אנו מבקשים שהקב"ה יברך אותנו בגשמי ברכה. אם כן, מה העניין להזכיר את העובדה שמשה היכה בסלע ויצאו מים! אם אנו מזכירים זאת, סימן שזה מעשה צדקות של משה רבנו ולא להפך! ולכן אנו מבקשים "בצדקו חון חשרת מים!


האם משה חטא במי מריבה או לא?!


על המילים "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני..." אומר רש"י:


להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו.


בספרו 'באר משה'[9] מסביר האדמו"ר מאוז'רוב, ש"קל וחומר" זה גופא הוא שגרם למשה רבנו להכות בסלע[10]. כי משה רבנו בהכירו את עם ישראל, ידע שהם עתידים לחטוא, ואז ייגרם קטרוג חמור על עם ישראל. שהרי הסלע "שאינו מדבר ואינו שמע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום" ואילו אתם לא מקיימים. ובכדי למנוע קטרוג זה, משה מכה בסלע דוקא, שהרי גם עם ישראל יודעים להקשיב לה' כאשר מכים בהם.


וכפי שכותב שם ה'באר משה':


לפיכך עשה מעשה בנפשו, ואמר כיון שהקב"ה ציוה עליו לקחת עמו את המטה, בוודאי נכלל בזה שיכהו בסלע. ... וכונתו היתה שאפילו אם חלילה לא ילמדו מוסר, הרי מאידך לא יהיה הדבר למכשול לישראל, כי כל עיקרו של הק"ו קשור בדיבור גרידא ... והנה במעשהו זה היה בבחינת מה שאמרו על אהרן הכהן שאמר: מוטב שיתלה הסירחון בי ולא בישראל ...


בהקשר זה, כותב ה'נועם אלימלך' (פרשת בלק):


יש להקשות למה נענש משה רבינו עליו השלום במי מריבה בהכותו הסלע, הלא הסכים הקדוש ברוך הוא על ידו דכתיב (במדבר כ, יא) ויצאו מים רבים, וכיון שעשה שלא כהוגן לא היה להסלע להוציא מים, וכי עביד רחמנא ניסא לשקרי'?! אלא נראה בוודאי, חלילה לו לאיש האלקים שלא לעשות רצון הבורא ברוך הוא, אלא שדרך הצדיק תמיד לחזור אחר טובות ישראל ואף שנראה לו איזה דבר קצת עבירה בעשותו הדבר ההוא, אך שיהיה לטובות ישראל, עושהו ויקבל עליו אף להיות בגיהנם עבורם, כי כל תשוקתו להטיבם.


דברים אלו מזכירים את דברי הרמח"ל ב'מסילת ישרים' (פרק יט):


כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה, לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו.


ניתן לומר, שלטובתם של ישראל ובשביל למנוע מהם קטרוג, משה שינה מהציווי[11] והיכה בסלע. גם כאן, כמו בהתנהגותו בחטא העגל, משה שם את טובתם של ישראל בראש סדר העדיפויות. אולי זו היא כוונת אונקלוס בכך שמשה ואהרן עמדו בניסיון ובמבחן של מי מריבה ונמצאו נאמנים, שהם השכילו להבין מהו טובתם של ישראל ולפעול על פיו.



  1. המרגלים ששלח יהושע



המדרש עורך השוואה בין המרגלים ששלח משה לתור את הארץ, לבין שני המרגלים ששלח יהושע. את המרגלים של משה מכנה המדרש "רשעים" ואילו על המרגלים של יהושע אומר המדרש שלא היה מי שמסר נפשו להצליח בשליחותו יותר מאותם שני מרגלים. וזה לשון המדרש (במדבר רבה פרשת שלח פרשה טז):


  שאין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח שמשתלח לעשות מצוה, ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו. ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון שנא' (יהושע ב) וישלח יהושע בן נון מן השטים. שנים מי היו? שנו רבותינו אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן. ... ללמדך כמה נתנו שני צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם. אבל שלוחים ששלח משה היו רשעים. מנין? ממה שקרינו בענין שלח לך אנשים.


מה היה המסירות הגדולה כל כך של אותם שני מרגלים, שעליהם אומר המדרש "ואין לך בני אדם שנשנתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים"?


כותב על כך ה"שם משמואל" (במדבר פרשת שלח, שנת תרע"ה):


והנה הפירוש שנתנו נפשם לעשות שליחותם היינו שלא לבד את גופם הפקירו והלכו על מנת ליהרג שאין זה כ"כ רבותא, אלא אף את נפשם הפקירו אפילו ללכת לשאול תחתית, שהרי באו בית אשה זונה ושמה רחב שעליה איתא בש"ס מגילה (ט"ו א) כל האומר רחב רחב מיד ניקרי, ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שהיא לילית הקליפה, א"כ הרי הכניסו עצמם לסכנה עצומה כזו אפילו בנפש כדי שייעשה צורך גבוה.


כלומר, שלפי ה"שם משמואל" הגדלות של פנחס וכלב בשליחותם היה בכך שהם היו מוכנים, לא רק למסור את הנפש בשביל הצלחת השליחות, אלא הם היו מוכנים אפילו למסור את רמתם הרוחנית ולוותר על נשמתם בשבילה. לעומת מרגלים אלה, המרגלים של משה היו ההפך המוחלט, וכפי שממשיך ה"שם משמואל":


לפי ביאור מהות המרגלים ששלח יהושע יש להבין ענין המרגלים ששלח משה. והיינו דלעומת מרגלי יהושע שהשליכו את נרו"נ [נפש, רוח ונשמה] מנגד עבור צורך גבוה, היו הם להיפוך שחששו לנפשם, ואין הפירוש טובות עולם הזה, אלא השלמת נפשם ושכרם לעוה"ב, ומ"מ מאשר שחששו לנפשם וחסר להם הביטול אלא היו יש בעיני עצמם, שוב הי' רשות ושליטת כח החיצונים עומדת לנגדם.


המרגלים של משה, חששו לירידה רוחנית שתהיה להם בארץ ישראל ולא היו מוכנים להתמסרות טוטאלית לשליחותם, כפי שעשו המרגלים של יהושע.



  1. יונה בן אמתי



המשנה במסכת סנהדרין (דף פט ע"א) אומרת: "הכובש את נבואתו ... מיתתו בידי שמים". ואומרת על כך הגמרא (שם): "הכובש את נבואתו - כגון יונה בן אמיתי". בתלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק יא) מופיעה על כך תוספת ביאור והרחבה:


והכובש על נבואתו. כיונה בן אמיתי. א"ר יונה: יונה בן אמיתי נביא אמת היה. את מוצא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא [יונה א ב] "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני". אמר יונה: יודע אני שהגוים קרובים תשובה הן והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה והקב"ה בא ופורע משונאיהן של ישראל. ומה עלי לעשות - לברוח [שם ג] "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה" וגו'.


אם כן, גם יונה הנביא העדיף להיכנס להגדרה של "הכובש את נבואתו" החייב מיתה בידי שמים, והעיקר שלא לעשות פעולה שיתכן ותגרום לקטרוג על עם ישראל[12]. וכך מובא בילקוט שמעוני (פרשת כי תשא רמז שצג על הפסוק "ועתה אם תשא חטאתם" [שמות לב, לב] ):


רבי נתן אומר לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים שנאמר שאוני והטילוני אל הים, וכן אתה מוצא באבות ובנביאים שנתנו נפשם על ישראל. במשה הוא אומר ועתה אם תשא חטאתם ואם ככה את עושה לי, בדוד הוא אומר ויאמר דוד אל ה' הנה אנכי חטאתי ואלה הצאן מה עשו וגו':


אם כן, מצאנו שחז"ל ערכו השוואה בין התמסרותו של יונה לעם ישראל לזו של משה רבנו[13], וכמו שראינו במשה שהעדיף לוותר על כל ענייניו האישיים, בעולם הזה ובעולם הבא, לטובתם של ישראל, כך נהג גם יונה .



  1. אסתר המלכה



רעיון דומה מוצאים אנו אצל אסתר המלכה. כאשר מרדכי מבקש ממנה שתדבר עם אחשוורוש בכדי לבטל את מחשבת המן, אומרת אסתר (אסתר פרק ד, יא): שמי שבא אל המלך "אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית ... וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם". מרדכי שולח חזרה לומר לאסתר (שם פסוק יד) "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". אסתר משתכנעת, והיא מבקשת ממרדכי לכנס את העם ולצום ואחר זאת היא תלך לאחשוורוש והיא מסיימת ואומרת (שם פס' טז): "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".


מהו פשר האבדה הכפולה עליה מדברת אסתר "וכאשר אבדתי אבדתי"? רש"י (שם) בשם המדרש כותב: "כאשר אבדתי מבית אבא אובד ממך, שמעכשיו שאני ברצון נבעלת לגוי, אני אסורה לך". כלומר, שאסתר הייתה יתומה ואיבדה את הוריה, וכעת היא תאבד גם את בעלה מרדכי, כאשר תלך להיבעל לאחשוורוש מרצון.


אך, יש המפרשים שהאבדה הכפולה מתייחסת לאיבוד העולם הזה והעולם הבא. אומרת אסתר, אם אבוא אל המלך "אשר לא כדת" והוא לא יהיה מעוניין בי, אז הרי ש"אחת דתו להמית" ואאבד את חלקי בעולם הזה. אך אם אחשוורוש כן יהיה מעוניין בי, הרי שאני עלולה לאבד את חלקי בעולם הבא בכך שנבעלתי לגוי מיוזמתי[14]. כלומר, שאסתר מוכנה לא רק למות ולמסור את נפשה לצורך הצלת כלל ישראל, אלא היא אף מוכנה למסור את נשמתה ולאבד את חלקה בעולם הבא, בשביל טובתם של ישראל!



  1. דברי סיום



פתחנו את מאמרנו בדברי ה'חתם סופר' על אברהם אבינו, על כך שאברהם "השליך עצמו מנגד" והקריב את דרגתו הרוחנית עבור עבודתו למען ההשפעה והחינוך של הכלל. ה'חתם סופר' מציין שזו היתה גם מידתו של אהרן הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" ובוודאי העבודה בקירוב הבריות לתורה באה על חשבון ההתקדמות האישית שלו עצמו. על פי יסוד זה הוא מוסיף, שמכיוון שתפקיד הכוהנים הוא ללמד תורה את העם "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", לכן על כל שבט הכוהנים לנהוג במידה זו של וויתור עצמי לטובת הכלל. הוא מדייק זאת גם מדברי הרמב"ם בעניין קידוש השם  (הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה יא):


ולא ירבה בארוחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.


כלומר, שלמרות שההתרחקות המוחלטת מעמי הארץ עשויה להועיל לרמתו הרוחנית של הצדיק, אין לו להתנהג כך, אין לו להתרחק הרבה ועליו להיות מעורב עם האנשים ולהשפיע עליהם.


ה'חתם סופר' מוצא רמז לכך ממה שנאמר בתורה בעניין בגדי הכהונה - "ולבש הכהן מדו בד" (ויקרא ו, ג). אמנם ה'מידה' והנטייה הטבעית של הכהן הוא "מדו בד" – להתבודד ולעבוד על רמתו הרוחנית, על כן מצווה התורה "ולבש הכהן מדו בד" – כלומר, עליו להלביש ולכסות מידה זו של "בד", של הרצון להתבודד ועליו להיות מעורב בדעת עם הבריות. 


נראה להוסיף בהקשר לזה ולהביא את דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל בנוגע לשבט לוי (פרק יג הלכה יב):


ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.


כלומר, שהלויים אינם אנשים פרטיים, הם חיל ה'. תפקידים לשרת את ה' ולשרת את עם ישראל. כמובן, השירות של עם ישראל על ידי שהם מלמדים אותם את דרך ה' ואת משפטי התורה, ודאי שזה עלול לבוא על חשבון ההתקדמות הרוחנית של עצמם.


בהלכה הבאה (שם) כותב הרמב"ם:


 ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים...


כפי שראינו לעיל, אהרן הכהן זכה לכהונה הגדולה בזכות הקרבתו האישית לטובת כלל ישראל, פנחס זכה אף הוא לכהונה הגדולה בזכות הקרבתו האישית לטובת כלל ישראל. גם כאן כותב הרמב"ם שכל אדם שמוכן לקחת על עצמו את התפקיד "לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו", וכפי שראינו בהלכה הקודמת, תפקיד זה כולל את הצורך "להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים". והרי כפי שראינו לימוד והשפעה על הרבים תמיד כרוכים בהקרבה אישית ובוויתור מסוים על דרגות רוחניות. ממילא מובן שמי שעושה זאת, הרי הוא הולך בדרכם של אהרן ופנחס וממילא גם הוא "יזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים".


מתפללים אנו שלוש פעמים ביום "השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה" – כשנזכה למנהיגים כמו הדמויות עליהם למדנו, מנהיגים שכל מגמתם ועניינם הינו רק הדאגה לטובת הכלל, ומוכנים לשם כך לוותר על כל ענייניהם האישיים, הגשמיים והרוחניים, הרי שאז יחסכו מאתנו הרבה סבל ובעיות - "והסר ממנו יגון ואנחה".


יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו!



 





[1] הנצי"ב מפנה כאן לויקרא רבה (פרשת צו פרשה י): "וירא אהרן" - מה ראה? אמר אהרן, אם בונין הן אותו הסירחון נתלה בהן, מוטב שיתלה הסירחון בי ולא בישראל. רבי אבא בר יודן בשם ר' אבא משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסייף לחתך את אביו א"ל פדגוגו אל תייגע את עצמך תן לי ואני חותך. הציץ המלך עליו א"ל יודע אני להיכן היתה כוונתך מוטב שיתלה הסירחון בך ולא בבני, .... אמר לו חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה.


 




[2] עבור מעשה זה של מסירות נפש התורה מייחסת את פנחס לאביו אלעזר, שגם הוא מסר נפשו עבור הצלת ישראל כשיצא להרוג את אותם מישראל שחזרו לאחוריהם למצרים אחרי מיתת אהרן והסתלקות ענני הכבוד.




[3] הרב מ"מ כשר בתורה שלמה פרשת כי תשא פרק לב הערה רנא כותב: "מעניין הדבר איך מחברים שונים חשבו שכותבים פירושים חדשים ולא ידעו שכוונו לדברי הקדמונים". הוא מביא שהחיד"א (בספרו פני דוד)  והשפת אמת (ליקוטים, בשם הרבי מקוצק) כותבים פירושים דומים. 




[4] שמעתי פירוש זה מהרב יחזקאל סופר שליט"א, בשם הרב לוי יצחק שניאורסון זצ"ל, אביו של הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר האחרון של חב"ד.




[5] רש"י, ד"ה "להקדישני". מובא בהמשך.




[6] רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ד. 




[7] ילקוט שמעוני פרשת ואתחנן רמז תתיד




[8] עיין אור החיים הקדוש (במדבר כ, ח ד"ה "קח את המטה") שמביא עשר פירושים שונים לחטא.




[9] לרב משה יחיאל אפשטיין זצ"ל, האדמו"ר מאוז'רוב. פרשת חוקת עמ' תקלז.




[10] עיין בספר 'ברכת יצחק' להרב יצחק פרקש, עפ"י החיד"א בספרו 'ראש דוד'.




[11] מצאנו מקומות נוספים בהם שינה משה מציווי ה' ולא נענש, לדוגמא: בציווי הזאת הדם בקרבן פסח, ה' אמר "ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" (שמות יב, ז) ומשה הפך את הסדר "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות" (שם פס' כב). בתהליך קידוש הכוהנים, ה' אמר להזות מדם האיל על אוזן אהרן ועל אוזן בניו, על יד אהרן ויד בניו ועל רגל אהרן ורגל בניו (שמות כט, כ) בביצוע (ויקרא ח, כג-כד) משה משנה את הסדר ומזה על אהרן כולו ורק אח"כ על בניו. כמו כן, הגמרא אומרת (שבת דף פז.): "שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות".




[12] יש לציין שחז"ל אומרים שיונה בן אמיתי היה בן האלמנה הצרפתית שהחיה אליהו (ילקוט שמעוני, יונה, רמז תקנ). מעניין שאליהו הנביא שקטרג על עם ישראל באומרו (מלכים א פרק יט) "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ועל כך הועבר מלהיות נביא (עיין שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א, "אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל") ונצטווה למנות את אלישע תחתיו, הוא מחיה את בן הצרפתית שמתקן זאת, ויונה עצמו פועל בצורה הפוכה לגמרי מאליהו, הוא מסרב ונמנע מלגרום לקטרוג על עם ישראל.




[13] עיין עוד בעניין זה על יונה הנביא בספרו של מו"ר הרב אברהם ריבלין שליט"א "יונה נבואה ותוכחה" עמ' 62-65.




[14] עיין בתורה שלמה שם אות סז ובהערה שם שמביא פירוש ר"נ בעל 'מאור האפלה' "כאשר אבדתי אבדתי" – בעולם הזה ולעולם הבא.



Shiur ID: 7031

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments: