בין המאורעות המכוננים של מלחמת עמלק מחד ומתן תורה מאידך, נמצאת פרשית בואו של יתרו. על פרשיה זו מרפרפים מהר, כדי להתקדם הלאה אל מעמד הר סיני. אך סביב פרשיה עולה לראשונה הדיון סביב הסוגיה הרחבה והסבוכה של "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

כבר בגמ' (זבחים קטז ע"א) נחלקו התנאים מתי בא יתרו. ר' אלעזר המודעי סבר ש"וישמע יתרו" – מה שגרם לבואו – היה מתן תורה, דהיינו שפרשייתנו כלל לא קרתה במיקום בו היא כתובה. ר"א ור' יהושע סוברים ששמע את קריעת ים סוף או מלחמת עמלק, ולדבריהם הפרשיה במקומה כתובה. מה הביא את ר' אלעזר המודעי והבאים בעקבותיו לשנות מסדר הכתובים, ולהבין שיתרו בא לאחר מתן תורה? הרמב"ן מנמק דעתם:

1. נאמר שיתרו בא "אל המדבר אשר הוא חונה שם הר הא-להים" (יח, ה), ואם ננקוט שהפרשיה כסדרה, הרי שהיו ברפידים, ועוד לא הגיעו אל הר סיני.


2. משה מתאר ליתרו את תפקידו – "והודעתי את חקי הא-להים ואת תורותיו" (שם, טז). כלומר כבר ניתנה תורה.


3. בתחילת ספר דברים מתוארת פרשת מינוי השופטים כעצת יתרו, ושם מתואר שהיה זה בהר סיני, שהפרשיה נמצאת בתווך בין קריאתו של ה' "רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם" (א ו,ז) ובין הביצוע - "ונסע מחורב". (א יט).


4. הפס' האחרון הוא "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו" (שם, כז), וזה קרה רק בשנה השנית לאחר שנסעו מהר סיני, כמתואר בבמדבר י.

שומה עלינו ליישב דעת האומרים שהפרשה נאמרה במקומה. כדי לענות על השאלה הראשונה עלינו לחזור אחורה, אל סוף פרשת בשלח. על פרשיית מלחמת עמלק יש להקשות: א. מדוע בא עמלק להילחם בישראל, ללא סיבה לכאורה ? ב. מדוע משה עולה לראש הגבעה רק "מחר"?^[1] ג. כיצד משה עוזב את המחנה עם אהרן וחור לגבעה, ושולח את יהושע להילחם. הרי בכל המלחמות יצא משה לפני העם, ומדוע במלחמה הראשונה של עמ"י עוזב לטובת יהושע? ד. מדוע אומר ליהושע לבחור אנשים שילחמו, מה שלא מצאנו בשאר המלחמות, ועוד שכאן עמ"י המותקף, וכולם לכאורה צריכים לצאת לעזר? ה. ומהו לשון "בְּחר לנו"?

ועלה בדעתי, שכך אירעו הדברים: לפני מלחמת עמלק, משה וזקני ישראל (וביניהם יהושע) הולכים אל הצור בחורב, כדי שיכה על הצור ויוציא מים. נראה, שעמלק רואה שמנהיגי ישראל – משה והזקנים הולכים, ומחליט שזו הזדמנות מצוינת לתקוף. "לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם" (מכילתא דר"י מסכתא דעמלק, פרשה א). מה קרה שדווקא עכשיו רפו ידיהם מן התורה? אלא, שמשה והזקנים הולכים, וכאשר אין רב – התלמידים לא לומדים, ורפים ידיהם מן התורה, ובא עמלק. משה רואה מחורב, שעמלק בא לתקוף את המחנה ברפידים. כיוון שמשה בחורב, מעדיף הוא לשלוח את יהושע, שיגיע בזריזות – מחר – לעזור למחנה ישראל המותקף^[2]. אומר לו משה "בחר לנו אנשים" – מהזקנים הנמצאים כאן עמנו, וצא להלחם בעמלק התוקף את המחנה^[3]. משה עצמו נשאר ועולה אל הגבעה – הר חורב, לעזור בתפילתו משם^[4].

יתר על כן: נראה, שלא רק שעמלק באו להלחם בעוד משה והזקנים בחורב, אלא אף קודם ששתה העם מהמים. הרי רש"י מפרש "ואתה עיף ויגע" (דברים כה, יח) – עיף בצמא, דכתיב "ויצמא שם העם למים", ומקור הדברים בפסיקתא (פסקא ג ד"ה ואתה עיף ויגע). וגם הגמ' סברה כך – במו"ק (ב ע"א) מובא ששלחין לשון יובש וצמא, מכך שהתרגום ל"ואתה עיף ויגע" הוא "ואת משלהי ולאי". לא ניתן להלום הדברים, אא"כ נבאר שעמלק מגיע עוד לפני שהמים מגיעים לחורב לעם שברפידים. ואין קושי לומר כן, שהרי נאמר רק "ויעש כן משה" (להכות בצור), ולא "ותשת העדה ובעירם".

כעת מובן מדוע יתרו בא אל "הר הא-להים", מפני ששם נמצא משה עדיין עם הזקנים, ועוד לא חזר אל המחנה. יהושע באותה עת מנצח את עמלק ברפידים, והקבוצה הנמצאת בחורב עורכת עם יתרו סעודת הודאה לה' , "ויקח יתרו... עולה וזבחים לא-להים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני הא-להים" (שמות יח, יב) – שם בחורב, היכן שהשרה ה' שכינתו (כפי שנאמר "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב").

נפנה לשאר שאלותיו של הרמב"ן. מרש"י (יח, יג) אכן עולה שפס' א-יב אירעו במקום שמופיעים, אך פס' יב-כז (עניין השפיטה) אירעו רק לאחר מתן תורה. אף שאנו הולכים בדרכם של הסוברים שהתורה כסדר, כל עוד לא מוכרח אחרת, לעיתים התורה מקדימה פסוקים, כאשר התחילה בסיפור מאורע מסויים, כדי לתאר כיצד הסתיים. יסוד זה מצינו ברמב"ן בדברים (י, א), שהתורה כתבה "ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לחות אבנים" למרות היותו מאוחר יותר, "כי השלים ענין הארון כאחד... ולכך השלים ואעש ארון - להשלים המצוה והמעשה בקצרה, ואחרי כן שב להאריך במוקדם". ע"פ יסוד הרמב"ן בדברים שראינו, ניתן לבאר, שהתורה רצתה לסיים את עניינו של יתרו, ולכן הביאתם כבר כאן. אלא שקצת קשה לומר כן על פסוקים רבים אלו (16 במספר), שנושאם שונה מהקודמים להם, למעט הופעתו של יתרו, ואין כאן "סיום" לפסוקים הקודמים, שהוכרחה התורה להביאם מוקדם לזמנם. לכן ננסה לצמצמם את השימוש ביסוד, רק למקום ההכרח. לכן נבאר, שאף פס' אלו נאמרו קודם מתן תורה. "ויהי ממחרת" לדברינו היינו לומר ממחרת פגישתם של יתרו ומשה בסיני, שכעבור יום חוזרים מסיני אל העם ברפידים, שהרי משליחתו של יהושע למדנו שמהלך יום הוא בין סיני לרפידים.

לאלו חוקים ותורות מתכוון משה כאשר אומר "והודעתי את חוקי הא-להים ואת תורותיו"? בצורה פשוטה יש ליישב ששם מתאר משה, שיושב כבורר ושופט תביעות בין אדם לחברו, ובא משה לומר שפסקי הדין שנותן להם – הם חקי הא-להים ותורותיו. אך אף אם נרצה לראות משפט זה כהוראה נפרדת מהתיאור הקודם כשופט, הרי שכבר במרה "שם שם לו חק ומשפט" (שמות טו, כה). בין אם הכוונה לשבת, דינים ופרה אדומה/כיבוד אב ואם ע"פ רש"י והגמ'^[5],  ובין אם הכוונה לחוקי המחנה ומשפטים בין אדם לחברו ע"פ הרמב"ן, הרי שניתן לבאר שאלו "חקי הא-להים ותורותיו".

בשאלה השלישית הקשינו מדברים א', שם מתואר עניין השופטים, שנעשה ממש לפני עזיבתם את הר סיני. אך בין כן ובין כך פרשיה זו מוקשה היא. משה מתאר שם "ואמר אליכם בעת ההיא לאמר, לא אוכל לבדי שאת אתכם... איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, ואשימם בראשיכם" (ט, יג). ולכאורה משה ח"ו לוקח כאן קרדיט לא לו, שהרי יתרו הוא זה שהוכיח את משה "כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך", והוא זה שהציע את מינוי השופטים! אלא, מוכרח לומר, שעצת יתרו והיישום בפועל היו שני אירועים שונים. יתרו אכן ייעץ למשה, אך באותה עת – קודם מתן תורה – משה מרגיש, שהוא מסוגל לעמוד ואין צורך בשופטים. רק בפרשת בהעלותך זועק משה "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" (במדבר יא, יד)^[6], ורק אז מבוצעת בפועל עצת יתרו למנות שופטים. הפרשיה בדברים חוזרת על מינוי השופטים, שאירע בסיני, ולכן לא מוזכר יתרו. לכן גם בדברים מוזכר מינוי השוטרים (א, טו), שלא מוזכר בעצת יתרו, אלא דווקא בפרשת בהעלותך – "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו" (יא טז). וכן מצינו במדרש, שהבין שהפרשיה בדברים מקבילה לפרשיה בבהעלותך: " 'ונשאו אתך במשא העם' (שם יז) למה נאמר? לפי שהוא אומר 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם' (דברים א, יב) לכך נאמר 'ונשאו אתך במשא העם'" (ספרי, במדבר צג)^[7]. ויתכן שזהו מה שהתכוון המדרש (מכילתא דרשב"י יח כד) "ויעש כל אשר אמר. מה שאמר לו המקום", כלומר לא אשר אמר יתרו, כי אכן לא שמע לו אז. רק בהמשך, כאשר יורה לו ה' כן "ונשאו אתך במשא העם", עשה כן משה. כאן אכן מסתבר לומר, שהתורה הקדימה לתאר ביצוע מינוי השופטים בפס' כד- כו, כדי לסיים את העניין שהתחילה בו, כיסוד הרמב"ן בדברים.

ולשאלה האחרונה – אצלנו מופיע שמשה משלח את יתרו, ובבמדבר י' מדובר ב"חובב בן רעואל המדיני חותן משה". ואכן ר' יונה אבן ג'נאח (ספר השרשים, "חתן") הבין שגיס אף הוא נקרא "חותן" בלשון המקרא. ולכן חובב היה אחיה של ציפורה, דהיינו גיס של משה. ולדבריו נראה, שמשה שילח את יתרו אביה של ציפורה, אך חובב אחיה נותר עד פרשת בהעלותך. אך רוב הפרשנים לא קבלו את דעתו ש"חותן" משמש בלשון גיס. ולכן ניתן לתרץ ע"פ האמור לעיל שהתורה החליטה לסיים סיפורו של יתרו בשילוחו של יתרו בפס' כז. והכל "על מקומו יבא בשלום".

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion