Yeshivat Kerem B'Yavneh

The Essence of Yom Ha'atzmaut

BackBack to Main Page

By: Rav Avraham Rivlin

(נכתב ע"י הרב מאיר אורליאן עפ"י שיחה ביום הזיכרון)

MS Word Download the Shiur

יסוד מוסד אצלנו שאין שום חג רק לזכר איזה מאורע היסטורי או חג חקלאי בלבד. כמובן, יש גם את הפן הזה של מאורע היסטורי בתולדות האומה וגם פן של חג חקלאי הקשור לא"י, אבל יסוד הדבר הוא שכל חג נובע מאיזה השפעה אלוקית החוזרת על עצמה כל שנה ושנה. וכבר ידועים דברי בית הלוי שאין לומר שמצות בפסח הן רק זכר ליציאת מצרים, שהרי מצינו שלוט אפה מצות, ושבנ"י אכלו מצות במצרים לפני צאתם. אלא, התורה (ומצוותיה) קדמה לבריאת העולם, ומאורעות העולם נקבעו על פיה. בנ"י יצאו ממצרים בפסח מפני שיש השפעה ועניין חירות בתקופה זו. וכמו"כ יש התחדשות מלכות ה' בר"ה, ובגלל זה נברא אדם ביום זה. וכמו"כ מצות סוכה קדמה לבריאת העולם. אלא שאנו נפגשים תחילה במאורע, ומתוך זה אנו מבינים שהוא ביטוי לאיזה אידיאה רוחנית המתקיימת בזמן זה.
וא"כ, בעניין חג העצמאות, עלינו להבין איזה השפעה רוחנית יש בתאריך זה שחוזרת מידי שנה בשנה, ושממנה נבעה אירוע היסטורי זה? אמנם, בשאר החגים יש לנו ספרים -- תנ"ך, משנה, גמ', הלכה ומחשבה -- אשר מורים ומצביעים לנו על אותה השפעה, וכן ניתן לנו לקלוט אידיאה זה בקלות כיון שיש מודעות לכך, וחושינו מכוונים אליה. אך בחג העצמאות שנתחדש בימינו אין לנו ספרים על זה, וקשה לדעת בדיוק את מהותו של היום. "ראשית צמיחת גאולתנו." אין אנו יכולים לקבוע באיזה דרגה או שלב של גאולה אנו נמצאים, האם זה ראשית צמיחת, פריחת, או תחילת לבלוב וכו'. אבל עכ"פ פשוט שיש כאן איזה דרגה מסויימת של תחילת גאולה.
עניינו המיוחד של היום הוא, קודם כל, הודאה על הנס של "ממות לחיים." באותו זמן של קום המדינה ומלחמת השחרור היתה תחושה של רבים ביד מעטים, וחמושים ביד חסרי אמצעי לחימה. אך יש גם עניין נוסף, "להיות עם חופשי בארצנו," שההרגשה שהיהודי יכול להסתובב בארצו חפשי, בלי יראה מהבריטים וערבים, הוא עניין גדול. [וכ"ש ההרגשה שאפשר להסתובב בגלוי ובגאווה כיהודי שומר תורה ומצוות, הרגשה שלא הייתה כ"כ ברורה בתקופת קום המדינה.] נמצא, שגם ההרגשה הפשוטה שא"י היא מדינה של יהודים הוא עניין חשוב. זיקה זו שבין העם לארצו, וההרגשה שזו הארץ שלי, קשה להאמין שגם אמריקאי או אנגלי מרגיש כן כלפי ארצו באותו מידה שיהודי מרגיש כך כלפי א"י. ובאמת, אין לך כל ארץ ועם בעולם שלא לקחה אדמתה בכוח (לרבות ארה"ב מהאינדיאנים). ורק אנו מאמינים באמונה שלימה שזו הארץ ניתנה לנו במתנה מאת הבורא, וכדברי רש"י בתחילת בראשית, "כוח מעשיו הגיד לעמו" וגו'.
אלא, הבעיה שיש לנו היא שכאשר אין לנו הרגשת התחדשות, אלא נולדנו למצב זה של מדינה קיימת ומשגשגת, קשה לנו להרגיש את הכרת הטוב. וכמו אדם הקם בבוקר ופותח את עיניו, ואינו שם לב לברכה "פוקח עורים!" ורק מי שהיה עוור מספר שנים ונפקחו עיניו -- אז כל העולם כולו מתמלא מברכתו. וכן בשאר הברכות, "המכין מצעדי גבר," מי מרגיש בעוצם הברכה אא"כ היה לו כאב גב גדול והיה מרותק למיטה! וכן בעניין העצמאות, קשה לנו להרגיש את ענינו הנפלא והחסד שבו למי שלא הרגיש מקודם את השעבוד.
ננסה לחדור קצת יותר לעניין עצמאות. יש הרבה רמזים לתאריך זה של ה' באייר. וכבר לקטום דורשי רשומות של ימינו. ב-א"ת ב"ש של ז' ימי פסח, חל יום העצמאות באותו יום השבוע של שביעי של פסח, שהיה חסר בן זוג עד זמנינו. וכן ישנו פסוק בדניאל שמתפרש עפ"י תאריך זה. וכמו כן, עפ"י דברי רמב"ן שכל אלף שנה מקביל ליום אחד בבריאת העולם, שנת תש"ח מקביל לסוף שעה חמישית של יום השישי, שבאותה שעה נופח נשמה באדם וקם לתחייה. וכן באותה שנה הגיע מספר היהודים בא"י לשישים ריבוא. (ובשנת תשכ"ז, מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים הגיע מספר הגברים למעלה מגיל עשרים לשישים ריבוא.) ומה שמפליא ביותר הוא, שתאריך זה של ה' באייר תש"ח לא נקבע ע"י ישראל בכלל, אלא ע"י פקיד בריטי באופן שרירותי, שבתאריך 14 במאי 48' למניינם יסתיים המנדט, ולא ידע מכל רמזים הנ"ל. ובאותה שנה יצא תאריך זה בה' אייר, וליל שבת קודש היה, וכל זה מורה על ההשגחה האלוקית שבדבר. [ועי' במהר"ל שפירש את דברי הגמ', "כלבים נובחים – אליהו בא לעיר." (ב"ק ס.) למה ביאתו מתבשרת דווקא ע"י כלבים? שאילו היה מתבשר ע"י אדם גדול היו אומרים שהגאולה תלויה בחכמת אדם לחשבו. אלא דווקא "כלי ריק מביא גאולה," ולכן הכלבים נובחים לבשר את בואו של אליהו. וכן הראשון שהמציא את השם "עם בני ישראל" הוא פרעה (שמות א:ט), והשם "ישראל" עצמו הוא דווקא ע"י שרו של עשיו.
מהו המסר האלוקי שאנו צריכים לכוון אליו ביום זה שאין לנו דרך כבושה להבינה? נתחיל ברעיון פשוט, זה שיום העצמאות נפל בין פסח לשבועות (שהם עצמם חגים של חרות ועצמאות). והלא דבר פשוט ששבועות אינו חג בפני עצמו, אלא נגזר מפסח "עצרת של פסח." וכמו שבסוכות יש יום ראשון של סוכות ושמיני עצרת וחוה"מ באמצע, כמו"כ בפסח יש את חג הפסח בתחילה ושבועות בסוף ושבעה שבועות באמצע. פסח הוא חג החירות, וכן שבועות, "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה," וא"כ אין פלא שגם יום העצמאות וגם יום ירושלים חלים בתקופה זו. [אגב, ה' באייר הוא ל' יום קודם לרגל שבועות, שאז שואלין ודורשין בענייני החג.] פסח מציין חירות גשמית ושבועות חירות רוחנית.
בהתגלות ה' בסנה, באותה שעה שאמר למשה להוציא את ישראל ממצרים, אמר לו, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה." (שמות ג:ב) ולכאורה החלפנו "פרה בחמור," ויצאנו משעבוד בחזרה לעבדות! ואדרבה, עבדות ה' קשה גם בכמות וגם באיכות מעבודת פרעה למי שמסתכל מהצד, ואילו היינו מציעים לו להחליף לא היה רוצה:
בכמות -- אין שום עבדות שכוללת כל משך חייו, מהרגע שנולד ועד שמת, כ"ד שעות ביום, כל יום וכל השנים. ואפילו המשעבדים הגרועים ביותר בהיסטוריה היו נותנים איזה חופש פה ושם. אך בעבודת ה' אין מנוחה וחופש אפילו רגע אחד, רק "במתים חפשי." וחוץ מזה, התורה תמיד אומרת לנו מה לעשות, בכל תחומי החיים. וככל שהאדם גדול יותר, שעבודו יותר חמור -- איך לאכול, לישון, להתנהג בשירותים, וכדו'.
באיכות-- משעבד רגיל אומר לאדם מה לעשות ומה לא לעשות, אבל אינו יכול לצוות על העבד מה לחשוב, לרצות או להרגיש. אבל הקב"ה מצווה אותנו את מי לאהוב, מתי לשמוח, על מה לחשוב ולא לחשוב, מה לקוות ולא לקוות! והדבר זה מתבטא בין מצד הצווי ובין מצד ההשגחה וכוח הכפייה על הדבר. ובאמת מובן שהיו כאלו במדבר שבחרו לשוב למצרים, וא"כ מהו עניין חירות מצרים?!
וצריך לומר שיש קשר בין עצמאות לעצם, שיש לו שני מובנים: א) שלד מגוף האדם. ב) בהשאלה רוחנית, מהותו של איזה דבר (עצם העניין). והיינו, שגם גוף האדם יש לו מלבושים ושכבות, אבל עצם האדם זהו השלד שלו, שעליו מלובשים מיני בשר ועור ושיער, שאינם עצם האדם. ולכן, בתהליך הנבילה של האדם, השלד נשאר לזמן מרובה, מכיוון שזהו עצם גוף האדם. וזהו המושג האמיתי של עצמאות. דבר פשוט שגדר עצמאות אינו רק שאין משעבד קיצוני; זהו רק חצי הדרך. אלא, עצמאות הוא מהות האדם. ואם בפסח יש שפע של גאולה ובשמחת תורה שפע של שמחה, בה' באייר יש השפעה שהאדם יכול להגיע לעצמיות שלו. מי אנחנו? מי אני באמת? וזה השאלה שעל צירה סובב האדם (אולי בתת הכרה) כל ימיו. בה' באייר אמנם אין בריטים ואין תורכים ואין דוב חובק, אבל אין זה עצמאות עדיין, עד שלא נגיע לעצמיות שלנו, לפנימיות שלנו -- להכרה מי אנחנו באמת!
בהגדה של פסח, בפתיחה להלל, אנו מברכים, "שהוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאבל ליו"ט, ומאפילה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה." והרי באמצע יש מרחק רב בין שתי הקצוות, יש ימים נורמלים. אדם קם מאבל ר"ל, לחיים נורמלים, מדיכאון יוצא לנורמליות, מאפילה לאורה. אבל אנו אומרים, "מאבל ליו"ט, מיגון לשמחה, מאפילה לאור גדול." כביכול מדלגים על הדרגה הנייטרלית שבאצמע. וזה החירות של שבועות, שבפסח יצאנו מהמצב השלילי -- משעבוד פרעה, מיגון, מאבל ומאפילה, ובשבועות הגענו למצב החיובי -- לחירות, לשמחה, ליו"ט ולאור גדול. חירות איננה רק מניעה של עבדות , אלא היא חירות של תורה, שהאדם מזדהה עם הפנימיות שלו, וזוהי הבעיה הגדולה ביותר בעולם, ובמיוחד בדורותינו אלה.
וכך ברא הקב"ה את העולם, שתחילת מפגש האדם עם העולם אינו בעצמיות, אלא במלבושים. ונכון "כי האלוקים ברא את האדם ישר בארץ," אך מאידך, "יצר לב האדם רע מנעוריו." הנשמה של האדם זהו האני שלו, אבל עליה התלבשו עצמות וגוף ותאוות, וזה הפגישה והנטייה הראשונה שלנו. וכשאדם נפגש בעולם שקורצים לו מכל צד -- אין זה עצמאות!
ביטול שעבוד הוא יציאה מאפילה, אבל לא לאור גדול. וכן חירות שאר האומות -- השוויצרים והנורווגים, הוא בדרך זה, אבל עניינו של עם ישראל הוא לצאת לאור גדול. וזהו מהותו של עם ישראל, שאין אנו עומדים על תיקו. וכשבלעם בא לקלל, והלוואי שסתם פיו -- אבל בתורה יש תוספת, "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה." ויסוד זה נמצא אצל יעקב כשקיבל את השם ישראל. כששרו של עשו (שכולל כל עניני יצה"ר) ראה "כי לא יכול לו," בקש תיקו -- "שלחני." ואמר לו יעקב, עכשיו שכבר נזדווג לי ונכנסנו למאבק -- "לא אשלחך כי אם ברכתני." ולכן נקרא "ישראל" -- "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל," ולא שיצאת רק בעור שיניך. לא יצאת ממינוס לנורמליות, אלא לפלוס. לא ירדנו למצרים לצאת סתם, אלא על מנת להיאבק ולהרוויח -- וזה עניינו של "אחרי כן יצאו ברכוש גדול." ואז העצמאות מתבטאת בזה שהאדם יודע את מהותו האמיתית הרוחנית, ולא מחפש אותו בתילאנד וכדו'.
וזהו שכתב הרמב"ם בהלכות גירושין (ב:כ), "מכים אותו עד שיאמר רוצה אני." ולכאורה הלכה זאת נראית מוזרה? והרי עושה מחאה על כך! אלא שבאמת רוצה בפנימיות, ומכין אותו לשבור יצה"ר החיצוני. אין זה הוא שלא רוצה. האני הפנימי שלו רוצה לשמוע לדברי חכמים, וזוהי עצמיותו ועצמאותו. וכמו שיש הבדל בין האדם לחליפה, בין עצם לבשר, כך יש הבדל בין מהות האדם לתאוותיו.
וא"כ מה מוזר ומה נואלו בחורי ישיבה שביום העצמאות משעבדים עצמם. קוראים עצמם ישראל ומניפים דגל לרעות בשדות זרים אחרי תרבות זרה וקלוקלת של פטישים וכו'. וכי זאת עצמאות? בחורי ישיבה צריכים להבין שלכל זמן יש לו אתערותא והשפעה מלמעלה וצריכים לנצל אותו, שבה יותר קל למצוא עצמם ומהותם האמיתי. וזוהי מחלה של דורנו, שאדם מפחד להיות לבד, להסתכל במראה ולראות את עצמו באמת, בלי לפזול אל אחרים.

בואו ונהיה אנחנו, וזאת תהיה העצמאות האמיתית שלנו!

Shiur ID: 4382

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments: