Yeshivat Kerem B'Yavneh

The Trait of Rav Shimon Bar Yochai

BackBack to Main Page

By: Rav Kalman Ber

ענבי הכרם פרשת בהר

MS Word Download the Shiur

א. שנינו בברכות (דף לה:) ''ואספת דגנך''-מה ת''ל, לפי שנאמר ''לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'' יכול דברים ככתבן, ת''ל ''ואספת דגנך'' הנהג בהן מנהג דרך-ארץ, דברי ר' ישמעאל, רשב"י אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח- תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשת ע"י אחרים, שנא' "ועמדו זרים ורעו צאנכם" ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' "ואספת דגנך". אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן.

והמהרש"א בחא"ג שם הקשה - היאך מעמיד רשב"י הפסוק "ואספת דגנך" באין עושין רצונו של מקום, הרי תחילת המקרא מעיד שבעושין רצונו של מקום הפרשה מדברת" והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנוכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה'..." וע"ז כתב "ואספת דגנך", ורק
אח"כ מדברת הפרשה באין עושין רצונו "השמרו לכם פן יפתה לבבכם".

ובספר "נפש החיים" שער א' פרק ח' ירד לתרץ קושיא זאת וכתב "ואמרו שם הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, היינו "רבים" דוקא, כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה, שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל, וע"ז אמרו באבות "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה..." אבל יחיד לעצמו, שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו ית"ש, ודאי חובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה ח"ו, וכדעת רשב"י. והנה הפסוק "ואספת דגנך" הוא מוצא מכלל פרשת "והיה" שכולה נאמרה בלשון רבים, ופסוק "ואספת" נאמר בלשון יחיד, לכן קרי ליה אין עושה רצונו של מקום כשמפנה עצמו אף מעט לעסק פרנסה" (וראה מה שהרחיב שם בהגה"ה).

ב. למדנו אפוא מדבריו ששנים הם המסילות העולות בית-אל האחת דרך הרבים היא הדרך אותה התווה והדריך ר' ישמעאל לנהוג בהן מנהג דרך-ארץ וזוהי כוונת אביי באומרו "הרבה" עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן- זוהי הדרך הסלולה לרבים, והדרך האחרת מיעודת לאנשי המעלה, בני עליה יחידי סגולה, היא הדרך אותה התווה רשב"י שתהא תורתן אומנותן, ומלאכתו תעשה ע"י אחרים. וכשיצאו רשב"י ור' אלעזר בנו מן המערה מספרת הגמ' (שבת ל"ג :) ראו אנשים העוסקים בחרישה וזריעה אמרו רשב"י ובנו "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף, יצתה בת קול ואמרה להם "להחריב עולמי יצאתם וכו' חיזרו למערתכם-" שכן לאחר י"ג שנה היו רשב"י ובנו טמונים במערה ומתפרנסין מקב חרובין ומי מעין סברו כי ראויה דרך זו אף לרבים ע"מ שיוכלו להתעלות ולכן נתנו עיניהם באנשים העוסקים בחרישה וזריעה, ברם לאחר שגערה בהן בת קול "להחריב עולמי יצאתם" אמר ר"ש לבנו די לעולם באני ואתה שכן בדרך הזו שהם מהלכים בה ללא מנהג דרך-ארץ היא דרך ליחידי סגולה בני-עליה שניחונו בשאר-רוח להדבק לגמרי בתורה, אין זו דרך לכלל ההמון. הן זוהי מסקנתו של רשב"י (סוכה מה:) "ראיתי בני עליה והם מועטים".

ג. שתי דרכי ההתנהגות כאן גוררים הם ג"כ שתי דרכי הנהגותיו של הקב"ה עמנו. שכן עת האדם מתנהג הוא במנהג הטבע- מנהג דרך ארץ אז גם הנהגתו יתברך איתו היא בסדר הטבע. ברם אותם יחידי הסגולה אשר נפשם אותה לחיות למעלה מן הטבע אף הנהגתו יתברך אתם בניסים אשר למעלה מן הטבע המה.

ומושכים אנו את הקו הלאה: בפר' בהר עת באה שנת היובל כתבה התורה- "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציותי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים", ונתקשו בזה המפרשים מהו שהקדימה התורה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית אז וציותי את ברכתי וכי אם לא ישאלו, הקב"ה לא יצוה את ברכתו אתמהה!

וביאר הנצי"ב שם (וכן הוא בספורנו) על שתי הנהגות מדברת התורה, האחת לאותם יחידים שמוסרים עצמם בשקידת התורה ופלפולה, להם תהא ההשגחה והפרנסה אף היא בדרך נס- "ונתנה הארץ פריה"- את פריה הרגיל למרות שבשנה זו לא זרעו ולא חרשו הארץ תוציא את פירותיה וזהו נס מופלא,ברם להמון העם שאינו בדרגה זו הראויה לנס, הוא אשר בטבעו שואל תמיד מה נאכל ומתנהג ע"פ טבע אזי התורה מבטיחה "וצויתי את ברכתי בשנה השישית ועשת את התבואה בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש שנים"- אף הקב"ה יתן את ברכתו בדרך הטבע. (ראה עוד בדברי הנצי"ב בהקדמת העמק דבר שהרחיב בזה).

ד. ומעתה רשב"י שדבק כולו בתורה הוא אכן ניזון מאותה הנהגה מופלאה שמעל הטבע. ועת אשר הטמין עצמו במערה "איתרחיש ניסא"- ואיברי להו חרובא ועינא דמיא", ומעתה אך טבעי הוא שכאשר גזרה המלכות גזירה ואמרו מי ילך ויבטל את הגזירות שישלחו את רשב"י שהוא "מלומד בניסים" (מעילה דף יז).

הן כך אמר רשב"י את תמצית שיטתו במיכלתא פר' בשלח על הפסוק "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסהו הילך בתורתי אם לא"- מכאן היה רשב"י אומר- "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, הא כיצד היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומכסה, לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן". זוהי אכן משנתנו של רשב"י "לא ימוש ספר התורה הזו מפיך" וזוהי מדתו- הנהגה ניסית משלחן גבוה- "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".

ומה מאד נמלצו לחיך דברי החת"ס (יו"ד סי' רל"ג) תוך שהוא דן בחשיבות ההילולא דרשב"י כותב הוא:"ולפי שאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג' ימים בלא לחם, ואח"כ ירד המן א"כ היה הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראוי לעשות לזה זכר טוב". מה נאה ומה יאה ביומא דהלולא דרשב"י "המלומד בניסים" הוא אשר דרש לא ניתנה תורה, לדרש אלא לאוכלי המן, שסיבבה ההשגחה שבו ביום יחל המן לרדת.

"ותורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו, הוא ימליץ טוב עלינו אדוננו בר יוחאי"

Shiur ID: 4378

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments: